"וויל אחז בצווארון שמלתה בשתי ידיו, ופשט את זרועותיו לצדדים. האריג המודפס נקרע בידיו כנייר. כהרף עין קרע את פיסות האריג לגזרים, בחריצות, בשקידה. היא הסתכלה במעשיו בלב נפעם, כשעיניה מהופנטות על ידי תנועות אצבעותיו וזרועותיו. הוא קרע את האריג לגזרים, כמטורף, ופיזר אותם על פני החדר. היא הסתכלה בו אין אונים, שעה שקרע את תחתוניתה הלבנה. מרגע לרגע הוחשו תנועותיו, הוא קרע את האריג הדק לגזרים"
17/09/2005 15:35:00
כמובטח, הנה אוסף קצר, אקלקטי ומאוד (מאוד מאוד) לא אחיד ברמתו הספרותית, של קטעים אירוטיים מתרגומים ישנים. כמובן שמדובר בטקסטים עדינים יותר מאלה שמתפרסמים כאן כרגיל, אך כולם נראו בעת זו או אחרת סקסיים למתרגם. תגובות תתקבלנה באהדה מיוחדת – והתרגום הבא, סיפור רב-פרקים וגס (שעדיין לא נבחר, אני שוקל כמה אפשרויות), יחזיר אותנו למסלול הפוסטים הרגיל.
נפתח בדוסטוייבסקי בכבודו ובעצמו, באחד מספריו הידועים פחות, "עול ימים" (הוצ' הקיבוץ המאוחד 1973, תר' ש. הרברג). בקטע הקצרצר הזה מנסה לאמברט, פושע קטן וארחי-פרחי לפי מקצועו, לשכנע את גיבור הסיפור להשתמש בדוקומנט מסויים התפור במעילו כדי לסחוט עלמה יפהפיה, נסיכה וגנראלית, בה מאוהב הגיבור (בעצם, גם אביו מאוהב בה. דוסטוייבסקי, כאמור).
- איזה מכתב... טופל שקר אתה... הראית אותה? – נהמתי מתוך מבוכה.
- ראיתי. אשה יפה. Tres belle, ואתה בעל טעם.
- יודע אני שראית, ואולם לדבר איתה לא העזת. ורוצה אני, כי גם עליה לא תעיז לדבר.
- קטן אתה עדיין, והיא צוחקת עליך – הוא הדבר! היתה לנו צדקנית כזאת במוסקבה: הו, כמה היתה זוקפת חוטמה! אך משאיימנו עליה כי נספר הכל, נתבהלה, חרדה ונשמעה; ואנו לקחנו לנו גם דא וגם הא: גם כסף וגם – הן תבין מה? עתה היא שוב בחברה הגבוהה ואין לגשת אליה – טפו, שדים ורוחות, כמה מגביהה לעוף, איזו מרכבה, ואילו ראית, באיזו מאורה זה היה! אתה עדיין לא ראית חיים בעולם; אילו היית יודע, באילו מאורות אינן מואסות...
- על זאת חשבתי, - מילמלתי בלי עצור ברוחי.
- מושחתות הן עד קצות ציפורניהן; אינך יודע, למה הן מסוגלות!
במעבר חד, ג'וני פונטאנה, בן דמותו של פרנק סינטרה ב"הסנדק" למאריו פוזו (הוצ' ש.ש.ש., אי שם בשנות השבעים, תחת השם "דון קוריליאונה איש המאפיה", תר' חיים גליקנשטיין), מפרט, מפי המספר הכל יודע, את העדפותיו המיניות.
כשנעשה ג'וני פונטאנה הזמר וכוכב המחזמר הקולנועי הפופולארי ביותר, לא עלה על דעתו מעולם לנטוש את אשתו וילדותיו. הוא היה איטלקי מדי, עדיין בן האסכולה הישנה מדי. כמובן שהיה בוגד. דבר זה אי אפשר היה למנועו במקצועו ובפיתויים להם היה חשוף בלי הרף. ואף על פי שהיה ברנש צנום, בעל מראה עדין, היתה בו הנוקשות הברזלית שיש בטיפוסים איטלקיים רבים דקי גרם. ונשים שימחוהו בהפתעותיהן. הוא אהב לצאת עם בחורה בעלת פרצוף רציני נחמד שנראה כבתולי ואחר כך לחשוף את שדיה ולמצוא אותם גדולים ומלאים כל כך, כבדים בצורה זנותית בהשוואה לפני הקמיע שלה. הוא אהב למצוא ביישנות ומורך לב מיניים אצל בחורות הנראות סקסיות שהיו כול גינונים מזוייפים כשל שחקן כדורסל ערמומי, מתנהגות כאילו שכבו עם מאה בחורים, ואחר כשהשיג אותן לבד היה צריך להיאבק איתן במשך שעות כדי להכנס לעשות את העבודה ולהווכח שהן בתולות.
וכל הברנשים הללו של הוליבוד צחקו מחיבתו לבתולות. הם כינו זאת טעם איטלקי מיושן, קרתני, וראו כמה זמן זה לוקח עד שאתה מכריח בתולה למצוץ לך ואחר כך היה מתברר שהן לא שוות הרבה במיטה. אך ג'וני ידע שהדבר תלוי בכך, כיצד אתה מטפל בבחורה צעירה. אתה צריך לגשת אליה בדרך הנכונה, ואחר כך מה יכול להיות יותר גדול מבחורה שטעמה את החדק הראשון שלה ואוהבת את זה? אה, זה כל כך עצום להכניע אותן. אה, זה עצום כל כך להכריח אותן לכרוך את רגליהן סביבך. ירכיהן היו כולן שונות בצורותיהן, הישבנים שלהן היו שונים, העורות שלהן היו מצבעים וגוונים שונים של לבן וחום וכהה, וכאשר הוא שכב עם אותה בחורה צבעונית צעירה בדטריוט, נערה טובה, לא נוכלת, בתו הצעירה של זמר ג'אז שהופיע איתו באותו מועדון לילה, היא היתה אחת היצורים המתוקים ביותר שזכה להם אי פעם. שפתיה טעמם היה באמת כדבש חם שמעורב בו פלפל, עורה החום הכהה היה חם, חלק, והיא היתה האשה המתוקה ביותר שברא אלוהים אי פעם. והיא היתה בתולה.
מיכאיל בולגקוב, לדעת אחדים (והמתרגם בתוכם), ממשיכו הישיר ביותר של דוסטוייבסקי, והסופר הרוסי הגדול האחרון (בינתיים, נו. ולא, נאבוקוב לא. פשוט לא. באמת, נו. לא. אין מצב), באטיוד זעיר המשולב בפתיחה המבריקה באמת של "לב כלב" (הוצ' ידיעות אחרונות 2002, תר' קריקסונוב, וכן, אני יודע שזה תרגום חדש, אבל מי יכול להתאפק):
הנה, איזו מדפיסה בדרגה תשיעית מקבלת ארבעים וחמישה רובלים, גם אם פה ושם המאהב מביא לה במתנה גרביים ממשי מלאכותי. אבל תחשבו כמה התעללויות היא צריכה לסבול בשביל אותו משי מלאכותי! והמדפיסה הזאת פשוט באה בריצה, כי עם הארבעים וחמישה רובלים שלה היא לא תלך ל"בר". אין לה כסף אפילו בשביל לראות סרט, והרי אצל הנשים הסינמה היא הנחמה היחידה בחיים.
והיא רועדת, מעקמת את הפרצוף, ובכל זאת בולעת. רק לחשוב על זה: ארבעים קופייקות בשביל המנה הראשונה והשנייה, בעוד ששתי המנות האלה ביחד לא עולות אפילו חמש עשרה, כי את שאר העשרים וחמש מנהל המשק גונב לעצמו. והאם זה התפריט שאותו היא צריכה? גם כיפת הריאה הימנית שלה לא ממש במצב מזהיר, וגם מחלת נשים יש לה בגלל הקטע הצרפתי; בעבודה ניכו לה מהמשכורת, בחדר האוכל האכילו אותה פיגולים; הנה היא באה, הנה!! רצה אל תוך הכניסה הזאת בגרביים שנתן לה המאהב. קר לה ברגליים, הבטן חשופה לרוח, כי אין לה פרווה – רק עור עירום, והתחתונים שהיא לובשת גם הם קרים, סתם אחיזת עיניים עשויה מתחרה. שטות קרועה בשביל המאהב. ואם היתה פתאום מעיזה ללבוש זוג תחתוני פלאנל, הוא בטח היה צורח עליה: כמה שאת לא עדינה! די כבר, נמאסה עלי מטריונה שלי, סבלתי מספיק מתחתוני הפלנל – ועכשיו בא הזמן שלי. אני עכשיו יושב ראש, ומה שלא אגנוב, הכל, הכל בשביל גוף האשה, בשביל שרימפס ובשביל שמפניה. כי כשהייתי צעיר רעבתי די, הספיק לי ככה, והעולם הבא הרי לא קיים.
ואם כבר רוסים, הנה אחד טיפטיפונת מודרני יותר ממיכאיל הקדוש, וסופר טוב מאוד בפני עצמו – סולז'ניצין, "במדור הראשון" (הוצ' שוקן 1972, תר' ברוניסלבה ואברהם בן יעקב). נושא הספר הוא השאראשקה, כלא סטליניסטי למדענים ומהנדסים, בו נכפתה עליהם עבודה למען המדינה. סולוגדין הוא אסיר, מהנדס מבריק, ולאריסה ניקולאיבנה שרטטת, עובדת חופשיה, נשואה לחבר מפלגה, האמורה בין יתר תפקידיה לדווח על התנהגותו של האסיר. בתוקף צירוף נסיבות נדיר, נותרו השניים לבדם במעבדה.
"הנה את זאת רציתי לשאול. יש לך אשה? היא מצפה לך? תמיד אתה כותב לה מכתבים כה ארוכים?"
"יש לי אשה," ענה סולוגדין לאט, שקוע בעצמו. "אבל זה כמו איננה. אפילו מכתבים לא אוכל לכתוב לה עכשיו. כשכתבתי, לא היו ארוכים, אלא ליטשתי אותם באריכות. אמנות המכתב, לאריסה ניקולאיבנה, היא אמנות קשה מאוד. אנו לעיתים כותבים מכתבים ברשלנות ואחר כך מתפלאים שמאבדים את הקרובים לנו. כבר שנים ארוכות לא ראתה אותי אשתי, לא חשה עליה את ידי. מכתבים הם הקשר הבלעדי שבעזרתו אני מחזיק אותה כבר שתים עשרה שנה."
יאמינה [לאריסה] זזה בחדות, קירבה את מרפקיה עד לקצה שולחנו של סולוגדין, ונשענה בהצמידה את כפות ידיה לפניה הסמוקים.
"אתה משוכנע שאתה מחזיק אותה? ולשם מה, דמיטרי אלכסנדרוביץ', לשם מה? חלפו שתים עשרה שנה, ונותרו עוד חמש. בסך הכל שבע עשרה. אתה גוזל ממנה את צעירותה. לשם מה? הנח לה לחיות!"
קולו של סולוגדין נשמע מלא חגיגיות: "בין הנשים, לאריסה ניקולאיבנה, יש סוג מיוחד. אלה הן רעיות הויקינגים, אלה האיזולדות בהירות הפנים ובעלות נפש טהורה. את חיית חיי מותרות נפשעים ולא יכולת להכירן..."
"הנח לה לחיות!" חזרה על דבריה לאריסה ניקולאיבנה. "ובמידת האפשר תחיה גם אתה."
אי אפשר היה להכיר בה את הגברת המכובדת ומלאת ההדר אשר היתה עוברת לאורך הפרוזדורים והמדרגות של השאראשקה. היא הוסיפה לשבת בהתקרבה על שולחנו של סולוגדין ונשימתה נשמעה. פניה הלוהטים נעשו כמעט כשל כפרית.
סולוגדין העיף מבט חטוף ועשה סימן על העמוד הורוד.
"דמיטרי אלכסנדרוביץ'! ועוד משהו. אני כבר מתענה שבועות רבים מסקרנות – מה הם הסימנים שאתה רושם? ואחר כך כעבור מספר ימים מוחק. מה פירושם?"
"אני חושש שאת מגלה נטיות לריגול."
הוא נטל בידו דף לבן.
"בבקשה: אני עושה סימנים בכל פעם שאני משתמש ללא הכרח במילה לועזית בלשון הרוסית. סיכום הסימנים הוא מידת חוסר השלמות שלי. הנה, למשל, בגלל המילה קאפיטליזם שלא הצלחתי להחליפה בביטוי הרוסי שלטון בעלי הון, ובגלל המילה לרגל שמתוך להט השיחה התעצלתי להחליף במילה לעקוב אחרי, עשיתי לי שני סימנים."
"ועל העמוד הורוד?" הוסיפה לחוקרו.
"ואת שמת לב שאני מסמן גם על הדף הורוד?"
"אפילו תדיר יותר מאשר על הלבן. האם גם זו מידה של חוסר שלמותך?"
"גם." ענה סולוגדין בקיצור. "על העמוד הורוד אני מסמן לעצמי סימני עונש, ואחר כך אני מעניש את עצמי בהתאם למספרם."
"סימני עונש – על מה?" שאלה בשקט.
"לשם מה לך לדעת?"
"על מה?" שאלה לאריסה עוד יותר בשקט.
"והבחנת מתי אני מסמן אותם?"
בחדר לא נשמעו צלילים אחרים, ולאריסה ענתה בקול חרישי כאנחה: "הבחנתי."
סולוגדין הסמיק והודה בכעס: "על העמוד הורוד אני עושה סימן בכל פעם שאינני עומד בפני קרבתך, כאשר אני... רוצה בך!"
סומק לוהט הציף את לחייה, אוזניה וצוארה של לאריסה. היא הוסיפה להצמד אל קצה שולחנה וללא פחד הביטה בעיניו.
סולוגדין זעף: "הנה עכשיו אני שם בבת אחת שלושה סימנים. הביטי, אצטרך לזמן רב כדי לפרוע אותם. על כך שעיניך יהירות ולחות וזה מוצא חן בעיני. זה סימן אחד! על שחולצתך אינה מכופתרת וכשאת מתכופפת, אני רואה את שדייך. זה סימן שני! ועל שיש לי חשק לנשק את צוארך, סימן שלישי!"
"ובכן, נשק." אמרה כמהופנטת.
"יצאת מדעתך! צאי לפרוזדור! שחררי אותי!"
היא ניתקה משולחנו של סולוגדין והתרוממה בחדות. הכסא שלה נפל ברעם.
הוא פנה אל שולחן השרטוט.
אותה מועקה, עמה נאבק באמצעות חטיבת העצים בבקרים, חנקה אותו עכשיו.
הוא הביט על השרטוט בלי להבין דבר.
ולפתע חש על כתפו את מגע שדיה המלאים.
"לאריסה!" אמר בחומרה, כשהוא מפנה אליה את ראשו, אך עקב פניה זו מצא את עצמו פנים אל פנים עמה.
"מה?..." שאלה בנשימה בלבד.
"חכי... אנעל את הדלת." אמר.
ובלי לזוז אמרה: "נעל!"
והנה קטע מ"חלקת אלוהים הקטנה" לארסקין קולדוול (הוצ' עידית 1958, תר' אריה חשביה), ספר חביב ומשעשע למדי, בו טורח אבי המשפחה הכפרי, טאי טאי, למצוא זהב באדמתו - אך לשוא. הסצינה מתרחשת בביקורן של בתו וכלתו בבית בתה האחרת, הנשואה לבעל גברי ונמרץ למדי, בעיירה תעשייתית סמוכה.
גריזלדה ישבה מול וויל והסתכלה בו כאילו היה אליל שהופחה בו רוח חיים. נתעורר בה רצון עז ליפול לפניו אפיים ארצה, לחבק את רגליו ולהתחנן לפניו שיניח את ידו על ראשה.
כאשר הרהיבה עוז להסתכל בפניו, נוכחה כי הוא מסתכל בה, הוא הסתכל בה כאילו לא ראה אותה מעולם.
"קומי ועמדי על רגלייך, גריזלדה," אמר חרש.
היא קמה מייד לשמע פקודתו. עתה חיכתה להוראתו הבאה.
"זמן רב חיכיתי לך, גריזלדה, ועתה הגיעה השעה."
רוזאמונד [אשתו של וויל וגיסתה של גריזלדה] לא הוציאה הגה מפיה ולא הניעה אבר. היא ישבה קפואה בכסאה כשידיה שלובות בחיקה והיא מצפה להמשך דבריו.
"הצדק עם טאי טאי." אמר וויל.
הכל תמהו לפשר דברים. טאי טאי אמר דברים רבים, רבים מאוד, והם לא ידעו לאיזה מהם התכוון וויל.
אבל גריזלדה ידעה. היא ידעה בדיוק איזה דברים נחקקו בזכרונו של וויל.
היא עמדה נכחו, עיניה היו עצומות ושפתיה פשוקות למחצה, נשימתה היתה קטועה ומהירה. כאשר יאמר לה לשבת היא תשב. עד אז תישאר לעמוד – אף אם יהיה עליה לעמוד עד קץ הימים.
"טאי טאי צדק," אמר וויל בהסתכלו בה. "הוא ידע מה הוא סח. הוא הפליג בשבחך באוזני, פעמים רבות, אך לא היתה בינה בקדקדי לקחתך זה מכבר. אבל עכשיו אעשה זאת. דבר לא יוכל לעצור בעדי. יש בדעתי לכובשך, גריזלדה, היום אני חזק כאלוהים בכבודו ובעצמו, ויש בדעתי לקחתך."
דארלינג ג'יל ופלוטו נעו בעצבנות בכסאותיהם, אך רוזאמנד ישבה ללא ניע, כשידיה שלובות בחיקה.
"יש בדעתי לראותך בלבוש שהעניק לך הבורא. אראך כמו שאלוהים הועידך להיראות. אפשוט מעלייך את כל בגדייך. אפשיטך ואקרע את מלבושייך לגזרים כה קטנים, עד שלא יעלה בידך לאחותם שוב. אפורר את החוטים, פועל מטוויה אנוכי, טוויתי חוטים כל חיי. עכשיו אפורר את מלבושייך עד שאיש לא ימצאם עוד. שם, במטוויה, טוויתי כל מיני חוטים, ואילו כאן, בבית החברה הצהוב, אפורר כל חוט המכסה את בשרך. מחר נחדש את מלאכת הטוויה, אך הלילה יש בדעתי לפורר את מלבושייך עד תום."
הוא החל לצעוד לקראתה, עורקי ידיו וזרועותיו תפחו, משל עמדו להתפוצץ. הוא קרב אליה ונעצר כמטחווי זרוע ממנה, כדי להסתכל בה מקרוב.
גריזלדה נסוגה מפניו. היא לא התייראה מפני וויל, מכיוון שידעה כי הוא לא יפגע בה לרעה, אך היא נסוגה מפניו כשהיא פוחדת להסתכל בעיניו. עיניו של וויל לא היו אכזריות ואימתניות; הן היו רכות ועורגות, והן קרבו אליה ללא הרף.
וויל אחז בצווארון שמלתה, בשתי ידו, ופשט את זרועותיו לצדדים. האריג המודפס נקרע בידיו כנייר. כהרף עין קרע את פיסות האריג לגזרים, בחריצות, בשקידה. היא הסתכלה במעשיו בלב נפעם, כשעיניה מהופנטות על ידי תנועות אצבעותיו וזרועותיו. הוא קרע את האריג לגזרים, כמטורף, ופיזר אותם על פני החדר. היא הסתכלה בו אין אונים, שעה שקרע את תחתוניתה הלבנה. מרגע לרגע הוחשו תנועותיו, הוא קרע את האריג הדק לגזרים, ואבק חוטים נזרה בעיניו. תחתוניה היו עשויים משי. הוא קרעם בסערת רוח, כמעט בפראות. לאחר מכן עמדה לפניו, מחכה, רוטטת. זיעה כיסתה את פניו ואת חזהו. נשימתו כבדה עליו. הוא נתייגע ביותר, ורגליו היו מכוסות גזרי אריג.
"עכשיו!" צעק. "עכשיו! לכל הרוחות – עכשיו! אמרתי לך לעמוד כפי שהועידך אלוהים להיראות! טאי טאי צדק! הוא אמר כי את הינך היפה בנשים שברא אלוהים, האין זאת? הוא אמר כי את יפה – כי את יפה, לעזאזל, עד שמתעורר בגבר חשק עז לכרוע לפנייך וללקקך, בראותו אותך במערומייך, כמו שאת כעת. כלום לא אמר זאת טאי טאי? כן, כך אמר, כה יעזרני אלוהים! וכל אותה עת חשקתי בך. עכשיו אעשה את אשר נתאוויתי לעשות מן הרגע בו ראיתי לראשונה. את יודעת מה רצוני, לא כן, גריזלדה? את יודעת זאת היטב, ואת תעניקי לי את מבוקשי. אלא שאני איני כשאר לובשי המכנסיים. אני חזק כאלוהים בכבודו ובעצמו. ויש בדעתי ללקקך, גריזלדה. טאי טאי ידע מה הוא סח. הוא אמר, כי חשק כזה יתעורר בלב הגבר שיראך כך. טאי טאי ניחן בתבונה רבה יותר מכל בני משפחתו גם יחד, הגם שהוא חופר באדמתו כטיפש מטופש."
נשימתו נעתקה והוא חדל לדבר, אך הוסיף להתקרב אליה. גריזלדה נסוגה לעבר הפתח. לא היה בדעתה לנוס מפניו, אך מנוי וגמור היה עמה להיסוג ממנו עד שיאחז בה ויסחבנה לאחד החדרים האחרים. הוא הסתער עליה בריצה.
ועכשיו, גבירותי, לצרפת! לצרפת! הרוזן דה-ואלמון, בן שלושים פלוס, כותב למאהבתו לשעבר, המרקיזה דה-מרטיי, על חוויה לילית עם מדמואזל ססיל, נערה יפהפיה בת 16, חניכת מנזר שהוחזרה לבית הוריה כדי להשיאה, במאה הי"ח. נו, כן, "יחסים מסוכנים", כמובן, מאת לאקלו (הוצ' הקיבוץ המאוחד 1975, תר' יונת סנד). המספר שכנע את העלמה לשכפל מפתח לחדרה בבית הוריה בו הוא מתארח, ומבקר אותה באישון ליל – לכאורה כדי להעביר את מכתבי מחזרה, האביר דאנסני, אשר בינו לבין העלמה יצר הרוזן סכסוך מדומה במתכוון, שכן רצונו האמיתי, למעשה...
מייד כשנוכחתי לדעת כי שקט נשתרר בטירה כולה, נצטיידתי בפנסי המאופל, ועטוי לבוש הולם את השעה ואת הנסיבות, ערכתי את ביקורי הראשון אצל תלמידתך. הכינותי את הכל (וזאת בידיה היא) באופן שאוכל להכנס בלי לעורר רעש. היא היתה שקועה בשינה העמוקה של האשמורת הראשונה, כדרך בנות גילה, וכך קרבתי עד יצועה מבלי שתקיץ. בתחילה נמשכתי להרחיק לכת ולנסות את מזלי בדמות חלום; אולם מפני חשש ההפתעה, והמהומה שבעקבותיה, העדפתי להעיר בזהירות את היפהפיה הנרדמת. ואכן הצלחתי למנוע את הצעקה, אשר יראתי מפניה.
אחרי ששיככתי את פחדה הראשון התרתי לעצמי כמה חירויות, שהרי לא באתי אליה למען השיחה. אין ספק, במנזר לא השכילוה באשר לסכנות הרבות והשונות האורבות לתמימות נחרדת, ועל מה שומה עליה לשמור לבל תופתע: שכן היא הפנתה את כל שימת ליבה ואת כל כוחותיה להתגונן בפני נשיקה, שלא היתה אלא תואנה, והותירה את כל השאר ללא מגן. הייתכן שלא להפיק תועלת מכך! שיניתי את מהלכי ומייד תפסתי עמדה נאותה. ברגע זה כמעט אבדנו שנינו: הבריה הקטנה, מבועתת לחלוטין, אמרה לצעוק באמת ובתמים. למזלי נחנק קולה בדמעות. אז הטילה עצמה לעבר חוט הפעמון, אך אני בזריזותי עצרתי בעד זרועה בעוד מועד.
"מה את מנסה לעשות," אמרתי לה, "להביא על עצמך חורבן נחרץ? אדרבה, ייכנסו, מה אכפת לי? איך תצליחי לשכנע איש שאני כאן ללא הסכמתך? מי זולתך זימן לי את האפשרות לבוא אל חדרך? ובאשר למפתח שקיבלתי ממך, שרק את לבדך יכולת לתיתו לי, האם תטלי על עצמך להסביר מה שימושו?"
נאום קצר זה לא שיכך את חימתה ודאבונה, אך הביא לידי כניעה. אינני יודע אם לשוני היתה צחה, תנועותי בודאי שלא היו כאלה. יד אחת לכוח, שניה לאהבה – אי נואם אשר ישאף לנוי ולחן במצב אשר כזה? אם תראיהו לאשורו תסכימי, כי מכל מקום הוא היה נוח להתקפה: אך אני איני יודע בין ימיני לשמאלי, וכדברייך אף הפשוטה בנשים, אף סתם נערת-מנזר, תנהגני כנהוג ילד.
הנערה שבה אנו עוסקים, כולה מתייפחת, הבינה כי עליה למצוא איזו דרך של פשרה עמי. אחרי שתחנוניה נפלו על אוזן ערלה לא נותר לה אלא להציע הצעות. עשויה את להניח כי מפני עמדתי העדיפה קבעתי מחיר יקר – לא ולא. הבטחתי הכל תמורת נשיקה. אמת, לאחר שזכיתי בה לא עמדתי בדיבורי, ונימוקי עמי. שהרי לא הוסכם בינינו אם הנשיקה תינתן או תילקח. מקץ מקח וממכר ממושך הגענו לעמק השווה בדבר נשיקה נוספת, אלא שהפעם זו תוענק לי. או אז הנחיתי את זרועותי החרדות לחבוק את גופי, ובזרועי שלי אימצתי אותה בחמדה יתירה. והנשיקה המתוקה אכן הוענקה לי; והיטב היטב הוענקה, בתכלית השלמות; האהבה עצמה לא היתה מיטיבה עשות.
מידה כזו של רצון טוב זכאית לגמולה, ובן רגע מילאתי את הבקשה. ידי נסוגה אחור, אך מעשה שטן, מצאתי כי אני עצמי בא למלא את מקומה. משערת את בלבך כי אותו רגע הייתי נחפז ביותר ורב פעלים, הלא כן? כלל וכלל לא. הרי גיליתי לפנייך, נוטה אני לאחרונה אחרי המהמוה. וכי למה למהר אם המטרה מצויה בהישג ידך? משהוברר לך כי תגיע, למה לדחוק כל כך את הקץ?
באמת ובתמים, שמחתי להתבונן זו הפעם בכוחה של ההזדמנות, ומצאתיה כאן משוללת כל עזרה מבחוץ. אף ניטל עליה לאסור מלחמה על האהבה, ואהבה הנשענת על צניעות או בושה, והמחוזקת בעיקר על ידי הרוגזה שאני זרעתיה ושעלתה כפורחת. הזדמנות ותו לא, אך היא היתה כאן, קיימת ועומדת, מציעה עצמה, מצוייה כל העת – ואילו האהבה נעדרת.
למען אשר את התבוננויותי התחכמתי ולא נזקקתי לכוח אלא במידה שאפשר היה לעמוד בפניו. ורק כאשר האויבת הנחמדה שלי חישבה לחמוק ממני, בנצלה את רפיוני, גדרתי בעדה באותם הפחדים אשר רישומם המבורך כבר היה מוכר לי. ואכן, ללא טרחה נוספת שכחה המאהבת הענוגה את נדריה, תחילה ויתרה וסופה נתרצתה. אמנם, בתום אותו רגע ראשון, שבו הדמעות וההטפות, אינני יודע אם היו אמיתיות או מעושות, אך כדרכו של עולם הן פסקו בו ברגע שדאגתי לספק לה סיבות להרבותן. לבסוף מחולשה אלי הטפה ומהטפה אלי חולשה, נפרדנו, שנינו, שבעי רצון ותמימי דעים בדבר פגישתנו הערב.
לא שבתי אל חדרי אלא עם הנץ השחר. כורע תחת העייפות והרצון לישון. אך על שניהם גבר יצרי להופיע הבוקר לארוחה. להוט אני להט ללא-מצרים אחר חזות הפנים שלמחרת המעשה. לא תוכלי לשער בנפשך מה ראיתי הפעם. איזו מבוכה בהתנהגות! איזה קושי להתנועע! העינים מושפלות כל הזמן, כה גדולות וכה נעגמות! הפנים הקטנות והעגולות כה משוכות! אין לך דבר משעשע מזה... היי שלום, חמדת ליבי.
גם מדמואזל וולאנז' עצמה כתבה, באותו יום ממש, למרקיזה דה-מרטיי, אותה חשבה, בטעות, לידידת נפשה, ומכתבה מתאר את אותו אירוע, מנקודת מבט שונה, ועם זאת כה דומה (אולי לא למותר לציין כי המרקיזה, מצידה, דחקה בה במכתבה הבא לקבל את התנהגות הרוזן כמחמאה, ולהמשיך להתמסר לו כרצונו, באופנים שהרוזן יתאר במכתב עתידי כ"מעשים שאפילו נשים שמקצוען בכך מסרבות לעיתים לעשות"):
...בלילה האחרון השתמש האדון דה-ואלמון במפתח ובא אל חדרי כאשר ישנתי. כלל לא ציפיתי לו, וממש נחרדתי כשהעיר אותי. אבל ברגע שהתחיל לדבר אלי מיד הכרתיו ולא פרצתי בזעקה. בתחילה גם חשבתי שאולי הוא בא להביא לי מכתב מדאנסני. כלל וכלל לא. אחרי זמן מה הוא ניסה לנשק אותי, וכאשר התגוננתי, דבר מובן מאליו, הוא נהג בזריזות כזו שלא הייתי רוצה בעד שום הון שבעולם... אבל בתחילה הוא ביקש נשיקה והייתי צריכה לתת לו, כי מה יכולתי לעשות? אמנם ניסיתי לצלצל בפעמון, אבל נוסף על העובדה שלא ניתן לי לבצע זאת, הוא מיהר לומר לי שאם מישהו ייכנס הוא יצליח על נקלה להטיל את כל האשמה עלי. ולמעשה כך נראה הדבר, בגלל המפתח. אחר כך הוא לא זז ממקומו וביקש נשיקה נוספת. אינני יודעת מדוע, אבל הפעם הזאת הייתי כולי נבוכה. אחר כך זה היה עוד יותר גרוע. הו, באמת, זה דבר רע עד מאוד. אז, אחרי זה.. חסכי ממני את הסיפור על כל היתר, כי אין אומללה ממני.
הדבר שבגללו אני מגנה את עצמי ביותר, ואני מוכרחה להגיד לך זאת למרות הכל, הוא שאולי לא הגנתי על עצמי כפי שהייתי צריכה. אינני יודעת איך זה קרה. ברור כשמש שאינני אוהבת את האדון דה-ואלמון, ההיפך מזה. אבל היו רגעים שהתנהגתי כאילו אני אוהבת אותו... כפי שאת משערת לעצמך, הדבר לא מנע מבעדי מלומר כל הזמן: לא. אבל הרגשתי היטב כי היה הבדל בין מה שאמרתי לבין מה שעשיתי. זה היה כאילו בעל-כורחי. מה גם שהייתי המומה כל כך! אם תמיד קשה כל כך להתגונן, אז יש צורך במנה גדושה של נסיון! נכון שהאדון דה-ואלמון יודע לדבר בצורה שאין יודעים איך להשיב עליה. מכל מקום, האם תאמיני לי כי ברגע שהלך ממני, כאילו הצטערתי על כך, ובחולשתי הסכמתי כי ישוב הערב? וזה מצער אותי יותר מכל.
ועדיין אצל הפראנסאווים, מאה ומשהו שנה אחר כך, גיבוריה הכפריים של "הסוסה הירוקה", מאת מרסל איימה (הוצ' מ. מזרחי 1960, תר' זאב זמירי), בשני קטעים שיחתמו את הפוסט. בראשון נכנסת ז'ולייט, בתו של הונורה האדואן, לביתם של אויבי המשפחה הותיקים, משפחת מאלורה, בצפותה לפגוש את בתם מארגריטה, עלמה מפוקפקת המתגוררת בעיר הגדולה. היא לא יודעת שמארגריטה נטשה בכוונת מכוון את הבית, מותירה את חברתה הבתולית לחסדיהם המפוקפקים של גברי המשפחה.
בחצר מאלורה הבחינה ז'ולייט בתריסי המטבח המוגפים. היא פתחה אותם בתנועה פתאומית וראתה את שני הגברים יושבים איש איש מצידו האחד של החלון, כשהם פונים לה עורף. הם זינקו ממקומותיהם בעת ובעונה אחת, נבוכים על שהפתיעו אותם במצב ציפייה זה.
- אני רואה כי התייפתם – אמרה ז'ולייט וצחקה.
היא הסתכלה בהם בהעמידה פני סקרנית משועשעת. דומה כי זף לא השגיח בדבר והציע בקול אדיב:
- הכנסי לרגע. מארגריטה לא גמרה עדיין להתלבש. אל תעמדי שם בלהט השמש.
נואל אישר את דבריו של אביו בניד ראש.
- אינני חוששת לשמש, אולם מאחר שהתייפתם כך על מנת להקביל את פני, אינני רוצה להשאר בחוץ.
היא עזבה את מקומה ליד החלון ופסעה לעבר הדלת, אותה דחפה בתנועה מרושלת. כאשר נכנסה אל החדר, היו התריסים מוגפים שוב וליבה התפעם בקרבה קמעה.
- בימי להט אלה, הכרחי להסתתר במקום קריר.
שני הגברים ניצבו ליד החלון ובאפלולית החדר לא הבחינה ז'ולייט אלא בכתמים בהירים של כותנותיהם.
- שבי- אמר נואל, כשהוא מזיז לעברה כיסא. – הלא לא תישארי לעמוד כך...
ז'ולייט סירבה בנימוס. קולו של נואל הפתיעה בנימת הרכות שבו, דבר שהוסיף מסתוריות יתר לאפלולית החדר. היא חשה עצמה נבוכה מנוכחותם של שני הגברים בעלי התנועות האיטיות ומאותה דממה עמוקה ששררה במטבח האפל והקריר, היא שכחה את זהירותה מלפני רגע עת ניצבה בחוץ לאור קרני השמש. עתה שקעה ברפיון מענג של תשוקותיה הנועזות. בלחש איטי השיח נואל בלהט המעיק על כל המישור כולו. הכותנות הבהירות לא זעו ולא נעו. ז'ולייט חסה על כל רגע חולף והצטערה על הססנותם של שני הגברים; היא התבהלה מעצם הרעיון פן יניחו השניים לטרפם, שכמעט ואחזו בו, להתחמק. בלא שתעז להמריצם במילים, שהיה בהן לגלות את רפיונה הענוג, התאוותה עם זאת שיבינו למבוכתה. אחרי נואל השיח גם זף על התבואה שאוכסנה באסמים וז'ולייט האזינה לקולותיהם, הנשמעים לסירוגין וממלאים את חלל המטבח בנהימתם החדגונית. דמומה, פסעה שלושה צעדים אל ירכתי החדר, שם הבחינו עיניה בשולי הסדין הלבן שעל ציפוי המיטה. היא נעצרה. שני הגברים נשארו עומדים במקומותיהם. היא פסעה שלושה צעדים נוספים, הגיעה לקצה השולחן הארוך ולחשה:
- מה טוב אצלכם.
כאשר קרבה ז'ולייט אל סף המיטה, נעו הכותנות הבהירות מקצהו השני של המטבח. הם התקדמו באיטיות והיו נעצרים מפעם בפעם. תוך הליכתם המשיכו שני הגברים להשיח באותה נימה רכה, שלווה וחדגונית. ז'ולייט נדחקה לזווית שבקצה המיטה, כשהיא מתבוננת בהתקדמותם, איש איש מצידו האחר של השולחן. היא ציפתה להם סבלנית ומאושרת, אך היתה משתפת עמהם פעולה בעליל, ומשפתיה נמלטה אנקה חרישית, שהיה בה מן ההזמנה. עם זאת, כאשר הגיעו שני הגברים אל קצה השולחן, קראה:
- מארגריטה!
זף גיחך ומילמל:
- כן, כן, קראי לה למארגריטה, קראי לה.
ז'ולייט חזרה וקראה:
- מארגריטה...
הם היו כבר לידה. נואל אחז את ראשה בשתי כפות ידיו; היא דחפה אותו, אך זף לחץ בגסות כזו על כתפה, עד כי היא חשה בכאב בשרה מציפורני ידו. בידו השניה מעך את חזה והיה חוזר בקול עמום:
- ובכן, קראי לה למארגריטה, קראי לה...
נואל, אחוז תשוקה טרופה ורגש עדוינות כאחת משך בשערותיה ולחש לה לאוזנה מילות תאווה. היא חשה היאך מחליקות על בשרה כפות ידיים מיובלות, הממששות את גופה, המשתהות פה ושם ומרפות חליפות, משל היו מתייאשות. זף הרים בתנועה חפוזה את חצאיתה והפשיל את שולי תחתוניתה; בשרה הצחור נגלה באפלולית החדר בפני עיני שני הגברים, אשר הרכינו את ראשם זה ליד זה, כשהם פולטים צחקוקים רוויי מועקת תשוקה וקוצר רוח. בלא להניח לשערותיה, שם נואל את ידו על ירכה ומשך את הנערה אל סף המיטה, שעה שהאב דחף אותה כשהוא אוחז בזרועותיה ובגזרתה ומגמגם תוך התנשמות:
- המ... אחרי ככלות הכל... המ...
- הרפו ממני – נאנקה ז'ולייט – לא רציתי בזאת.. אני נשבעת לכם כי לא רציתי...
היא הגתה באביה, בביתה המצפה לה, ובושה צורבת מילאה את ליבה. היא התלבטה בכל כוחותיה וזינקה זינוק עז; נואל ספג מכה בפניו, אשר גרמה לו כי יהסס, אך חזר בו מייד מרפיונו הרגעי ובתנועה טרופה אחת הפילה על המיטה. ז'ולייט עצמה את עיניה כשהתיפחויות מרעידות את גרונה, התיפחויות בושה וערגה כאחת, והיא מצפה לתבוסתה, כאשר לפתע נשמעה נקישה בדלת. האב והבן הניחו לטרפם והתרחקו מהמיטה כשליבותיהם מתכווצים מרוב אימה. ז'ולייט קפצה על רגליה וצעקה:
- יבוא, יבוא!
אזי פתח דאודה את הדלת ושח:
- שלום לכולם. זה הדוור.
...הדוורים הטובים נכנסים אל המטבח ואומרים: "זה הדוור", ואין עוד לנערות צעירות כל צורך בהמצאת תירוצים. וזאת משום שהדוורים ממלאים את מלאכתם כראוי.
והנה הקטע השני, סצינה שהפעם מגיעה לכלל מימוש: הונורה האדואן, אביה של ז'ולייט, מבקר בבית מאלורה כדי להתנקם על מה שכמעט עוללו לבתו, ועל אירוע נוסף בעבר הרחוק, בו הניח זף לחייל פרוסי לאנוס את אמו של אונורה, בעוד האחרון מסתתר מתחת למיטה החורקת.
...צל חלף ליד החלון, בחצר נשמעה נביחתו של כלב והאדואן נכנס אל החדר. הוא נעל אחריו את הדלת והסתכל בכל בני המשפחה. זף הפנה אליו את ראשו בלו להסיר את מרפקיו מן השולחן ודומה היה כי לא התפלא כלל. אנאיס, שהופתעה, שעל גופה רק תחתונים ומחוך, הסתתרה מאחורי דלתית הארון וחיפשה סינר להסתיר בו את בטנה.
- את בסדר גם כך, אנאיס – אמר האדואן בקול מרעיד קמעה.
נואל שהיה לבוש אך כותונת לגופו והחזיק בידו את מכנסי היומיום שלו, היסס. הונורה שנשען בגבו אל הדלת, העריך את כל היתרון שהיה לו על אדם זה שהיה כמעט ערום, והתפלא מעצם העובדה, כי לאדם לבוש מכנסיים ונעול נעליים יש יתרון רב במידה כזו. גופו הערום של נואל נראה בעיני הונורה נוח לפגיעה עד כדי חמלה: הוא מצא כי כל ההרפתקה כולה תהיה מן הקלות.
- אם כן, אתה נוהג כבר להכנס בלי להקיש בדלת? – אמר נואל ופסע צעד אחד קדימה.
הונורה פסע אף הוא צעד ולחץ את נעלו המפורזלת על רגלו היחפה של נואל בלו להטיל את כל כובד גופו, אלא אך ורק כדי שנואל יכיר את נחיתות המצב בו נמצא. הבחור נסוג, כשהוא חושש לגופו החשוף. בברכו האחת הנחית לו האדואן מכה בבטנו והלם בשני אגרופיו בפניו, אך עשה זאת ללא עוצמה רבה. נואל לא ניסה להחזיר מכה תחת מכה; כורע ברך, הוא התכרבל כולו בכותנתו שלו, כאילו היה הבד הדק מחונן בכושר הגנה יעיל; מכה נוספת של הונורה, שהיתה מכוונת ביעילות יתר, גילגלתהו ארצה חסר הכרה. הביצוע היה כה מהיר, עד שאנאיס שהסתתרה מאחורי דלתית הארון, לא הבחינה דבר. זף התבונן במאבק בהכרה מלאה, אך לא אבה להתערב. ברגע זה היה בידו להגיע אל הדלת ולקרוא לעזרה, אך דווקא הסכנה המאיימת עליו הולידה בניבכי נפשו הבהמית מעין רגש אבירות: הוא השלים עם העובדה, כי כל הפרשה הלכה והתפתחה בדרך המקובלת. יתר על כן, עצלות נוראה ריתקה אותו לכיסאו ויתכן כי ציפה שדוקא התבוסה תביא לידי מפנה מבורך כלשהו. עם זאת, כאשר פנה אליו האדואן, קם זף ממקומו, הכניס את ראשו לבין כתפיו המורמות והקנה לעצמו דריכות משל מתגושש. על אף היותו קטן קומה מיריבו, חונן בגוף מוצק וקל תנועה, דבר שיכול היה לאפשר לו להתגונן ביעילות. ברם, מלבד העובדה שהיה נטול כל רצון של תקיפה, העמיד פני מתגונן רק למראית עין. האדואן חש את הדבר בבהירות כזו, עד כי לא התכוון כלל להכותו. כוונתו של הונורה היתה לכלוא את זף בארון. בתנועה זריזה אחז אותו הונורה מאחור וכבלו בחגורתו, כשהוא מונע ממנו בידו האחת ובגופו, להתגונן. רק כאשר נשא אותו הונורה אל ירכתי המטבח, הצליח זף לשחרר את ידו הימנית והחל מתפתל. אנאיס לא העזה לא לפעול וגם לא למחות ודומה היה, כי דאגתה היחידה היתה כי לא ישגיחו בה לבושה בתחתוניה. האדואן אמר לה בנימה רכה:
- אנאיס, פתחי לי את הדלתית השניה.
היא היססה, בצפותה כי זף יגן עליה, אך הלז התגונן ברפיון ולא הוציא הגה מפיו.
- מהרי אנאיס – חזר ואמר הונורה – פתחי את הדלתית.
היא חמקה מאחורי גבו, כדי שלא יראה אותה, ולאחר שפתחה את הוו שהחזיק את הדלתית מלפנים, חזרה אל פינתה באותם אמצעי הזהירות. הארון הפתוח עתה לרווחה היה כה רחב, עדי כי יכול היה להכיל שור בתוכו; אולם זף נשען ברגליו בתחתית הארון ועמד בפני דחיפותיו של הונורה. תנועת נסיגה פתאומית של הונורה גרמה לכך שזף יאבד את נקודת המשען; אזי השליך אותו הונורה על חבילות סמרטוטים שבתחתית הארון. לאחר שסגר ונעל את הארון, חזר הונורה אל נואל, אשר החל מתאושש מתדהמתו. האדואן ידע מה עליו לעשות; הוא הגה בדבר מאז הבוקר ויתכן, כי עוד מלפני חמש עשרה שנה ויותר. הוא הרים את נואל בזרועותיו ואמר לאנאיס:
- דבר לא קרה לו; הנה הוא מתנועע כבר. נשים אותו מתחת למיטה.
אנאיס היתה נאנקת בקול דקיק וענוג.
- הוא יישן שם – הרגיעה האדואן – אל תדאגי לו.
הוא הכניס את נואל מתחת למיטה, עמוק ככל האפשר, וחסם את הפתח בספסל ובכריות. בסיימו את מלאכתו, הסב בקצה השולחן וחייך לעבר אנאיס, אשה ניצבה דמומה בפינה שבין הארון ובין המיטה.
- זרועות נאות לך – אמר.
היא הרימה אליו את עיניה וחיוך תוכחה האיר את פניה הרחבים והבהירים.
- אחרי ככלות הכל, אין זה נאה מצדך, הונורה.
- תמיד רציתי לומר לך, אנאיס, כי יפה את. אך הרי תדעי כיצד זה קורה, אין מעיזים.
היא רצתה לומר לו דבר מה, אך נזכרה כי זף ובנה יכולים להאזין לדבריה. היא שלחה לעבר הונורה חיוך, שהיה מקסים מהקודם.
- 'נאיס, על אף הכל באתי לידי החלטה וזאת משום שרע ומר לי.
היא השיבה לו בקול כה חרישי, עד כי רק לפי תנועות שפתיה הבין את דבריה.
- אה! אתה מיטיב לומר דברים נעימים...
במבט עדין העריך האדואן את אבריה המלאים של אנאיס, אשר היה בהם כדי להגדיש את זרועותיו, זרועות גבר, את חזה המלא ההדוק כהלכה בקישורי מחוכה, את בטנה שבלטה כלפי מעלה בתחתוניה המתוחים על מותניה ואת רגליה המוצקות, הכבדות, שמילאו את גרבי הכותנה השחורים. הוא נהנה מבשלותה השופעת של אנאיס; הוא מצאה נאה יותר מבתה מארגריטה.
דבריו של הונורה שפעו אהבה ושתיקתה של אנאיס הביעה רוב ענגה, על אף הדבר התביישו זה בפני זו. הונורה לא חש אותו קוצר רוח, לו קיווה קודם לכן; הוא החל דואג ורוגז על עצמו. הרי לא בא לכאן לשם שעשוע. הונורה צעד צעד אחד קדימה, הוא חש עצמו מסורבל וחסר בטחון עצמי. דחוקה בזווית שליד הארון, אחוזת בושה וחששות, היתה אנאיס מתכרבלת כשזרועותיה צמודות לגופה וידיה לחוצות בדמות משולש בין שוקיה. אזי חייך הונורה ולחש:
- חכי, אגיף את התריסים.
באפלה חדלה אנאיס להסתתר, וכאשר אימץ אותה הונורה בזרועותיו, הניחה את ראשה על כתפו. הוא נשא אותה אל עבר המיטה, מאושר כי כה הכבידה על זרועותיו, והניחה על הכסת הגבוהה. על אנקות הענגה שלהם השיבו אנקות חנוקות שבאו מעבר הארון ומתחת למיטה, דומה, כי מכל פינות המטבח נבעו אנקות אלו ובכל פעם כאשר היה מלטף הונורה את אנאיס, נאנק כל בית מאלורה כולו.
אותה שעה הצטופפו אדלאידה [רעיית הונורה] וילדיה ליד התריסים המוגפים, כשהם מאזינים לרחשי ענגה אלה, ודומה כי אף הם היו אחוזים ערגה והתמוגגות. בקצה שדות עצי התפוח ציפה הוטרינאר מהסס ומיוסר; הוא לא העז להתקרב. כאשר יצא הונורה מהבית, נגלו לעיני אחיו פניה הזורחים של אנאיס, ובה בשעה אף תחתוניה העטורים תחרים וגרבי הכותנה השחורים, ההדוקים מעל לברכיה בביריות בגוון התכלת. למראה זה זינקו עיניו מארובותיהן למרחק רגל ומחצה לערך, ושקעו חזרה לאלתר. מבוהל מחזות זו, היה מחוויר בלחיו האחת ומסמיק בשניה בעת ובעונה אחת, וזאת, משום שהבחין בשטן המסתתר וחש עצמו כנראה בטוב במקלטו שבתחתוני התחרים.
תגובות מישראבלוג:
golum (מין: נקבה) thanksgod@walla.co.il , 14:58 19/9/2005:
מעולהההה!!!!
מהיכן הידע הנרחב בספרות אירוטית? נדמה לי כאילו הקדשת את חייך לחקר העניין...
מעולהההה!!!!
מהיכן הידע הנרחב בספרות אירוטית? נדמה לי כאילו הקדשת את חייך לחקר העניין...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:42 20/9/2005:
רב תודות (-:
הידע, יקירה, אינו דוקא בספרות אירוטית - רוב הספרים כאן אינם אירוטיים במובהק . מאידך, המון סקס חבוי ומוטמן בטקסטים ספרותיים, אפילו (ובמיוחד) באלה של גדולי הכותבים. לצערי, ברוב המקרים, מדובר במשפט או שניים המאירים במלוא קסמם המיני רק בהקשר הרחב בו הם גלומים (במיוחד אצל דוסטוייבסקי), ועם זאת, כשמחפשים, אפשר גם למצוא פרגמנטים ארוכים יותר, גם אצל מריו פוזו וגם אצל, להבדיל אלף, בולגקוב או לאקלו.
רב תודות (-:
הידע, יקירה, אינו דוקא בספרות אירוטית - רוב הספרים כאן אינם אירוטיים במובהק . מאידך, המון סקס חבוי ומוטמן בטקסטים ספרותיים, אפילו (ובמיוחד) באלה של גדולי הכותבים. לצערי, ברוב המקרים, מדובר במשפט או שניים המאירים במלוא קסמם המיני רק בהקשר הרחב בו הם גלומים (במיוחד אצל דוסטוייבסקי), ועם זאת, כשמחפשים, אפשר גם למצוא פרגמנטים ארוכים יותר, גם אצל מריו פוזו וגם אצל, להבדיל אלף, בולגקוב או לאקלו.
golum (מין: נקבה) thanksgod@walla.co.il , 14:45 20/9/2005:
טוב, אז מאיפה הידע הכללי? בא נגיד שכמה שקראתי בחיים לא הגעתי לקלאסיקות ברמה כזו.
טוב, אז מאיפה הידע הכללי? בא נגיד שכמה שקראתי בחיים לא הגעתי לקלאסיקות ברמה כזו.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 15:08 20/9/2005:
אני אוהב לקרוא מגיל רך למדי, יקירתי, וזכיתי לגלות כבר אז שדוקא הטקסטים הגאוניים ביותר נוטים להיות שלוחי רסן ופרועים לשמצה, וכלל לא משעממים - מה שמשעמם, בעצם, אלה טקסטים הנחשבים קאנוניים לדור-דורותיים, ובעצם הינם מה שנאבוקוב (שחרף מה שאמרתי בתגובה אחרת, על גאונותו כמבקר ומסאי אין חולק) כינה "פושלוסט" - כלומר, אמנות ירודה המתחזה לגבוהה, אותה צורכים אלה שנהוג לכנות "בורגנים". דוגמאות? יש המון. ויקראם סת, למשל. או פול אוסטר. או ג’ון אירווינג. ואצלנו, המונים - מעמוס עוז ומטה. ואיך, ודאי תשאלי, מבדילים בין פושלוסט לאמנות אמיתית? יש המון דברים, והמצע קצר, אך כלל חשוב אחד תקף תמיד: אמנות גדולה לעולם אינה משעממת. דוסטוייבסקי, בולגקוב, טולסטוי, לרמנטוב (אם נמנה רק כמה מהרוסים) כותבים עלילות מדהימות, דרמטיות וסוערות, שאינן קשות להבנה או לקריאה (בהתעלם מקשיי התרגום), אבל הם עושים יותר מזה: די בקריאת קטע קצר של אמן גדול (נגיד, האטיוד בפוסט על זאתי עם הסמרטוט-תחתונים), כדי לחוש ב... לא נעים להגיד, בימינו העלק-רלאטיביסטיים. ביופי, נו.
אני אוהב לקרוא מגיל רך למדי, יקירתי, וזכיתי לגלות כבר אז שדוקא הטקסטים הגאוניים ביותר נוטים להיות שלוחי רסן ופרועים לשמצה, וכלל לא משעממים - מה שמשעמם, בעצם, אלה טקסטים הנחשבים קאנוניים לדור-דורותיים, ובעצם הינם מה שנאבוקוב (שחרף מה שאמרתי בתגובה אחרת, על גאונותו כמבקר ומסאי אין חולק) כינה "פושלוסט" - כלומר, אמנות ירודה המתחזה לגבוהה, אותה צורכים אלה שנהוג לכנות "בורגנים". דוגמאות? יש המון. ויקראם סת, למשל. או פול אוסטר. או ג’ון אירווינג. ואצלנו, המונים - מעמוס עוז ומטה. ואיך, ודאי תשאלי, מבדילים בין פושלוסט לאמנות אמיתית? יש המון דברים, והמצע קצר, אך כלל חשוב אחד תקף תמיד: אמנות גדולה לעולם אינה משעממת. דוסטוייבסקי, בולגקוב, טולסטוי, לרמנטוב (אם נמנה רק כמה מהרוסים) כותבים עלילות מדהימות, דרמטיות וסוערות, שאינן קשות להבנה או לקריאה (בהתעלם מקשיי התרגום), אבל הם עושים יותר מזה: די בקריאת קטע קצר של אמן גדול (נגיד, האטיוד בפוסט על זאתי עם הסמרטוט-תחתונים), כדי לחוש ב... לא נעים להגיד, בימינו העלק-רלאטיביסטיים. ביופי, נו.
גורע , 08:44 21/9/2005:
הרשה לי למחות על ציונם של פול אוסטר ועמוס עוז בנשימה אחת.
מעלותיו של אוסטר אינן בעושר התיאורי, אלא בעומק החוויתי והמחשבתי. הוא נמצא במרחב יצירתי אחר מאשר דוסטויבסקי, אבל בהחלט לא פושלוסט.
הרשה לי למחות על ציונם של פול אוסטר ועמוס עוז בנשימה אחת.
מעלותיו של אוסטר אינן בעושר התיאורי, אלא בעומק החוויתי והמחשבתי. הוא נמצא במרחב יצירתי אחר מאשר דוסטויבסקי, אבל בהחלט לא פושלוסט.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 12:09 21/9/2005:
ובכן, מבלי שארצה חלילה לפגוע בטעמו הספרותי של מאן דהוא, ובודאי לא של מתרגם אורח כה מצטיין, אעיר עם זאת כי לטעמי אוסטר הוא עצם הגדרת הפושלוסט - עלילותיו (ו"מוסיקת המקרה" הוא דוגמא טובה), כמו עלילותיו של אירווינג, לוקות באירועים "דרמטיים" ומצבים "קיצוניים" שנועדו להאיר "פינות חשוכות" באופי דמויותיו - אך כל מה שנותר (לטעמי, לטעמי, או בהקשר הנוכחי, תחת לשוני) הוא טעם מר של מניפולציה רגשית שאינה שטחית פחות מזו המובעת באחת מיצירות הפושלוסט הגדולות של כל הזמנים - "התפסן בשדה השיפון" לסאלינג’ר.
לגבי העומק המחשבתי, תמהני - האם יתכן לדבר על עומק, כאשר הפסיכולוגיה של הדמויות לקויה כל כך, והתנהגותן כה בלתי סבירה בעליל? (-:
ובכן, מבלי שארצה חלילה לפגוע בטעמו הספרותי של מאן דהוא, ובודאי לא של מתרגם אורח כה מצטיין, אעיר עם זאת כי לטעמי אוסטר הוא עצם הגדרת הפושלוסט - עלילותיו (ו"מוסיקת המקרה" הוא דוגמא טובה), כמו עלילותיו של אירווינג, לוקות באירועים "דרמטיים" ומצבים "קיצוניים" שנועדו להאיר "פינות חשוכות" באופי דמויותיו - אך כל מה שנותר (לטעמי, לטעמי, או בהקשר הנוכחי, תחת לשוני) הוא טעם מר של מניפולציה רגשית שאינה שטחית פחות מזו המובעת באחת מיצירות הפושלוסט הגדולות של כל הזמנים - "התפסן בשדה השיפון" לסאלינג’ר.
לגבי העומק המחשבתי, תמהני - האם יתכן לדבר על עומק, כאשר הפסיכולוגיה של הדמויות לקויה כל כך, והתנהגותן כה בלתי סבירה בעליל? (-:
גורע , 15:59 21/9/2005:
כוחו של אוסטר אינו ביצירת עומק פסיכולוגי, אלא ביצירת מצבים שמשמעותם היא אמירה פילוסופית על מהות הקיום האנושי כפרט וכמערכת יחסים.
כוחו של אוסטר אינו ביצירת עומק פסיכולוגי, אלא ביצירת מצבים שמשמעותם היא אמירה פילוסופית על מהות הקיום האנושי כפרט וכמערכת יחסים.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 16:05 21/9/2005:
אז זהו, אני חושב שכאן ממש חילוקי הדיעות בינינו - אני חושב שהמצבים הקיצוניים עד גיחוך שהוא נוטה ליצור, בצירוף עם שטחיותן הפסיכולוגית של הדמויות, יוצרים, אמנם, אמירה פילוסופית, אבל איך לומר, לא ממש אמירה פילוסופית בת-משמעות (-:
אבל זה באמת עניין של טעם, וחלילה לי להשמע כמי שמנסה לקבוע מסמרות וכו’. (-:
אז זהו, אני חושב שכאן ממש חילוקי הדיעות בינינו - אני חושב שהמצבים הקיצוניים עד גיחוך שהוא נוטה ליצור, בצירוף עם שטחיותן הפסיכולוגית של הדמויות, יוצרים, אמנם, אמירה פילוסופית, אבל איך לומר, לא ממש אמירה פילוסופית בת-משמעות (-:
אבל זה באמת עניין של טעם, וחלילה לי להשמע כמי שמנסה לקבוע מסמרות וכו’. (-:
גורע , 16:40 21/9/2005:
המצבים הקיצוניים שהו מתאר הם טכניקה אקזיסטנציאליסטית כמו שתמצא אצל סארטר וקאמי.
אני בהחלט ממליץ לך לנסות את "על המצאת הבדידות".
ואכן זה עניין של טעם ולפחות אנחנו מסכימים על עמוס עוז.
המצבים הקיצוניים שהו מתאר הם טכניקה אקזיסטנציאליסטית כמו שתמצא אצל סארטר וקאמי.
אני בהחלט ממליץ לך לנסות את "על המצאת הבדידות".
ואכן זה עניין של טעם ולפחות אנחנו מסכימים על עמוס עוז.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 17:08 21/9/2005:
באמת גם את האקזיסטנציאליסטים אני לא סובל מנעורי (-: ובמיוחד לא את סארטר, ולא רק מסיבות ספרותיות. אבל גם בז’אנר המפוקפק הזה, אוסטר... זה עניין של טעם, כאמור, ודבר אחד אנחנו יודעים: זבל לא מחזיק מעמד יותר מדור-שניים, כך שאם, נגיד, נחיה שנינו בסוף המאה הזו, ועדיין יקראו את אוסטר (או את סארטר, אם כבר מדברים. קאמי זה בכל זאת משהו אחר), אודה בטעותי ברצון (-: ועל מר עוז אנחנו בהחלט מסכימים, אכן.
באמת גם את האקזיסטנציאליסטים אני לא סובל מנעורי (-: ובמיוחד לא את סארטר, ולא רק מסיבות ספרותיות. אבל גם בז’אנר המפוקפק הזה, אוסטר... זה עניין של טעם, כאמור, ודבר אחד אנחנו יודעים: זבל לא מחזיק מעמד יותר מדור-שניים, כך שאם, נגיד, נחיה שנינו בסוף המאה הזו, ועדיין יקראו את אוסטר (או את סארטר, אם כבר מדברים. קאמי זה בכל זאת משהו אחר), אודה בטעותי ברצון (-: ועל מר עוז אנחנו בהחלט מסכימים, אכן.
golum (מין: נקבה) thanksgod@walla.co.il , 10:45 21/9/2005:
למיטב הבנתי, ההגדרה של "פושלוסט" כוללת גם זימה.
אני מאוד מסכימה אתך בנושא איכות סופרים. זה נכון לכל אומנות וזה מה שמבדיל את האומנים הנצחיים מפלצנות אופנתית חולפת. עם זאת, אני מוכרחה לציין שדוסטוייבסקי משעמם מאוד, לפעמים. "החטא ועונשו" הוא ספר שמעולם לא הצלחתי לסיים (אם כי את "אידיוט", למשל, קראתי בכיף).
למיטב הבנתי, ההגדרה של "פושלוסט" כוללת גם זימה.
אני מאוד מסכימה אתך בנושא איכות סופרים. זה נכון לכל אומנות וזה מה שמבדיל את האומנים הנצחיים מפלצנות אופנתית חולפת. עם זאת, אני מוכרחה לציין שדוסטוייבסקי משעמם מאוד, לפעמים. "החטא ועונשו" הוא ספר שמעולם לא הצלחתי לסיים (אם כי את "אידיוט", למשל, קראתי בכיף).
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 12:04 21/9/2005:
יתכן בהחלט, לגבי הפושלוסט: אני מסתמך אך ורק על הגדרתו של נאבוקוב בביוגרפיה (המצויינת) של גוגול מפרי עטו.
בעניין דוסטוייבסקי, ארשה לעצמי לשאול אם קראת את החטא ועונשו בתרגום החדש יחסית של קריקסונוב, המשתמש בשפה עיתונאית כמו המקור? כי יש עוד שני תרגומים, פחות טובים, של צבי ארד ושל וולפובסקי (שלא לדבר על התרגום הישן נושן של ברנר בכבודו, שכבר נס ליחו). גם אני, אגב, מעדיף את "שדים", "האחים קאראמאזוב" ו"אדיוט" על החטא ועונשו, פרט, כמובן, לסווידריגאילוב בכבודו, לו אני שומר חיבת נצח בל תישכח.
יתכן בהחלט, לגבי הפושלוסט: אני מסתמך אך ורק על הגדרתו של נאבוקוב בביוגרפיה (המצויינת) של גוגול מפרי עטו.
בעניין דוסטוייבסקי, ארשה לעצמי לשאול אם קראת את החטא ועונשו בתרגום החדש יחסית של קריקסונוב, המשתמש בשפה עיתונאית כמו המקור? כי יש עוד שני תרגומים, פחות טובים, של צבי ארד ושל וולפובסקי (שלא לדבר על התרגום הישן נושן של ברנר בכבודו, שכבר נס ליחו). גם אני, אגב, מעדיף את "שדים", "האחים קאראמאזוב" ו"אדיוט" על החטא ועונשו, פרט, כמובן, לסווידריגאילוב בכבודו, לו אני שומר חיבת נצח בל תישכח.
golum (מין: נקבה) thanksgod@walla.co.il , 12:25 21/9/2005:
ובכן, את "החטא ועונשו" קראתי בשפת המקור. המשפטים עצמם אינם משעממים - בכל משפט כמעט יש איזו חוכמה, אבל כשאתה קורא ספר עם עלילה אתה רוצה לדעת גם מה קורה, מעבר לכל החוכמות האלה. לא היה לי כוח.
אגב, האם האדון דובר רוסית? שכן מאוד הייתי רוצה לחלוק עמו את תסכולי מהעובדה שטרם תורגמו לעברית "יום שני מתחיל בשבת" ו"שניים עשר הכסאות" של האחים סטרוגצקי, ושגם אם יתורגמו ישמר מעט מאוד מהיופי.
ובכן, את "החטא ועונשו" קראתי בשפת המקור. המשפטים עצמם אינם משעממים - בכל משפט כמעט יש איזו חוכמה, אבל כשאתה קורא ספר עם עלילה אתה רוצה לדעת גם מה קורה, מעבר לכל החוכמות האלה. לא היה לי כוח.
אגב, האם האדון דובר רוסית? שכן מאוד הייתי רוצה לחלוק עמו את תסכולי מהעובדה שטרם תורגמו לעברית "יום שני מתחיל בשבת" ו"שניים עשר הכסאות" של האחים סטרוגצקי, ושגם אם יתורגמו ישמר מעט מאוד מהיופי.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:50 21/9/2005:
הריני להסיר את כובעי בפנייך, עלמתי - ולא, לא קראתי בשפת המקור, אותה להוותי איני דובר. באשר לעלילה, העלילה בחטא ועונשו דוקא, איך לומר, מאוד דרמטית - והנה, לראיה, דוניה ראסקולניקובה, שעבדה בזמנו בבית סווידריגאילוב בחושבה שהוא עומד לאנסה, בפגישתם הפטרבורגית: "-האקדח הזה לא שלך, הוא של מרפה פטרובנה, שאותה רצחת, רשע שכמוך!... לקחתי אותו לעצמי כשהתחלתי לחשוד מה אתה מסוגל לעולל. רק תעז לעשות צעד אחד, ואני נשבעת - אני הורגת אותך!
דוניה נתקפה רוח עיוועים. את האקדח החזיקה במצב הכן.
- טוב, ואחיך? אני שואל מתוך סקרנות, - אמר סווידריגאילוב, עדיין בלי למוש ממקומו.
- לך תלשין עליו, אם אתה רוצה! עצור! לא לזוז! אני יורה! אתה הרעלת את אשתך, אני יודעת, אתה בעצמך רוצח!...
- ואת לגמרי-לגמרי בטוחה שאני הרעלתי את מרפה פטרובנה?
- אתה! אתה בעצמך רמזת לי; אתה סיפרת לי על הרעל... אני יודעת, נסעת כדי להביא אותו... הכל אצלך היה מוכן... זה בטוח אתה... מנוול!
הריני להסיר את כובעי בפנייך, עלמתי - ולא, לא קראתי בשפת המקור, אותה להוותי איני דובר. באשר לעלילה, העלילה בחטא ועונשו דוקא, איך לומר, מאוד דרמטית - והנה, לראיה, דוניה ראסקולניקובה, שעבדה בזמנו בבית סווידריגאילוב בחושבה שהוא עומד לאנסה, בפגישתם הפטרבורגית: "-האקדח הזה לא שלך, הוא של מרפה פטרובנה, שאותה רצחת, רשע שכמוך!... לקחתי אותו לעצמי כשהתחלתי לחשוד מה אתה מסוגל לעולל. רק תעז לעשות צעד אחד, ואני נשבעת - אני הורגת אותך!
דוניה נתקפה רוח עיוועים. את האקדח החזיקה במצב הכן.
- טוב, ואחיך? אני שואל מתוך סקרנות, - אמר סווידריגאילוב, עדיין בלי למוש ממקומו.
- לך תלשין עליו, אם אתה רוצה! עצור! לא לזוז! אני יורה! אתה הרעלת את אשתך, אני יודעת, אתה בעצמך רוצח!...
- ואת לגמרי-לגמרי בטוחה שאני הרעלתי את מרפה פטרובנה?
- אתה! אתה בעצמך רמזת לי; אתה סיפרת לי על הרעל... אני יודעת, נסעת כדי להביא אותו... הכל אצלך היה מוכן... זה בטוח אתה... מנוול!
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:53 21/9/2005:
- גם אילו היתה זו אמת, בכל מקרה זה היה קורה בגללך... בכל זאת את, שוב את, היית הסיבה.
- אתה משקר! שנאתי אותך תמיד, תמיד...
- אהה, אבדוטיה רומנובנה! את כנראה שכחת איך בלהט ההטפה כבר התחלת להתרפק ולהתמוגג... ראיתי את זה לפי העיניים החמודות שלך; את זוכרת: אז, בערב, לאור הירח, ועוד לצלילי שירת הזמיר, אה?
- אתה משקר! - (בעיניה של דוניה הבהיק טירוף) - שקרן עלוב, מעליל עלילות!
- אני משקר? טוב, נניח שכן. שיקרתי, בסדר? מפני שאסור להזכיר לנשים דברים קטנים כאלה (הוא גיחך). אני יודע שתירי, גור-טורפים יפה שלי. אז קדימה, תירי!
דוניה הרימה את האקדח...
אי אפשר להגיד שהקצב העלילתי כאן לוקה בחסר, את חייבת להודות (-:
- גם אילו היתה זו אמת, בכל מקרה זה היה קורה בגללך... בכל זאת את, שוב את, היית הסיבה.
- אתה משקר! שנאתי אותך תמיד, תמיד...
- אהה, אבדוטיה רומנובנה! את כנראה שכחת איך בלהט ההטפה כבר התחלת להתרפק ולהתמוגג... ראיתי את זה לפי העיניים החמודות שלך; את זוכרת: אז, בערב, לאור הירח, ועוד לצלילי שירת הזמיר, אה?
- אתה משקר! - (בעיניה של דוניה הבהיק טירוף) - שקרן עלוב, מעליל עלילות!
- אני משקר? טוב, נניח שכן. שיקרתי, בסדר? מפני שאסור להזכיר לנשים דברים קטנים כאלה (הוא גיחך). אני יודע שתירי, גור-טורפים יפה שלי. אז קדימה, תירי!
דוניה הרימה את האקדח...
אי אפשר להגיד שהקצב העלילתי כאן לוקה בחסר, את חייבת להודות (-:
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:54 21/9/2005:
אה, ושנים עשר הכסאות דוקא תורגם לעברית (של אילף ופטרוב, לא?) על קיומו של השני לא ידעתי (-:
אה, ושנים עשר הכסאות דוקא תורגם לעברית (של אילף ופטרוב, לא?) על קיומו של השני לא ידעתי (-:
golum (מין: נקבה) thanksgod@walla.co.il , 15:40 21/9/2005:
העלילה אכן מעולה ובדיוק לכן מה שמסביב מיגע כל כך.
לא ידעתי ששניים עשר הכסאות תורגם. אני מקווה שהתרגום לא עלוב מדי. הספר השני הוא אולי הספר האהוב עליי בכל הזמנים. הוא משעשע עד דמעות, שנון, וחכם, יצירתי, מקורי וכל מה שאפשר לצפות מספר. הספר גם היווה מקור בלתי נדלה לציטטות - הרבה יותר מחגיגה בסנוקר...
חבל שאין לי יכולת לתרגם אותו. אני חושבת שכדאי לך ללמוד רוסית. הייתי כמעט בטוחה שאתה יודע.
העלילה אכן מעולה ובדיוק לכן מה שמסביב מיגע כל כך.
לא ידעתי ששניים עשר הכסאות תורגם. אני מקווה שהתרגום לא עלוב מדי. הספר השני הוא אולי הספר האהוב עליי בכל הזמנים. הוא משעשע עד דמעות, שנון, וחכם, יצירתי, מקורי וכל מה שאפשר לצפות מספר. הספר גם היווה מקור בלתי נדלה לציטטות - הרבה יותר מחגיגה בסנוקר...
חבל שאין לי יכולת לתרגם אותו. אני חושבת שכדאי לך ללמוד רוסית. הייתי כמעט בטוחה שאתה יודע.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 16:03 21/9/2005:
התרגום חדש, ולמיטב ידיעתי המוגבלת, הרי לא קראתי את המקור, אינו עלוב ביותר (-: לגבי השפה, ובכן, את חטאי אני מזכיר וכו’, הרוח חפצה והבשר רפה, העצלנות בוערת... במילים אחרות, בקושי בקושי היה לי כוח ללמוד אנגלית פחות או יותר, ת’יודעת, ואיני משער שבתקופת חיי אצליח ללמוד - לא רק רוסית בלבד, אלא רוסית שדי בה לקרוא את דוסטוייבסקי יר"ה במקור. ברור, עם זאת, שאם היה בכוחי, היה כדאי לי. מכל מיני סיבות.
התרגום חדש, ולמיטב ידיעתי המוגבלת, הרי לא קראתי את המקור, אינו עלוב ביותר (-: לגבי השפה, ובכן, את חטאי אני מזכיר וכו’, הרוח חפצה והבשר רפה, העצלנות בוערת... במילים אחרות, בקושי בקושי היה לי כוח ללמוד אנגלית פחות או יותר, ת’יודעת, ואיני משער שבתקופת חיי אצליח ללמוד - לא רק רוסית בלבד, אלא רוסית שדי בה לקרוא את דוסטוייבסקי יר"ה במקור. ברור, עם זאת, שאם היה בכוחי, היה כדאי לי. מכל מיני סיבות.
golum (מין: נקבה) toogood4you@gmail.com , 10:27 22/9/2005:
בסדר. נוותר לך על הרוסית...
בסדר. נוותר לך על הרוסית...
oscar , 17:31 19/9/2005:
ומה עם לוליטה של נבוקוב ?
ומה עם לוליטה של נבוקוב ?
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 14:56 20/9/2005:
ובכן, המתרגם אישית, למרות שפעם, אי אז בימים, אהב מאוד את נאבוקוב בכלל ולוליטה במיוחד, מגלה היום כלפי אלה האחרונים אדישות מגונה.
על אחת כמה בעניין הסקס - אם יש תמה אירוטית בלוליטה, הרי שעיקרה סלידה עזה ממין במובנו ה, נו, אירוטי, המתחלפת במעין וריאציה תיאורטית ודהויה של מיניות אינפנטילית, המתמקדת בדולורס הייז הקטנטנה. תיאורי הסקס העציים (ואולי מוטב שהם כאלה) מוסיפים לחוסר האמינות הפסיכולוגי של הרומן-הוירטואוזי-מילולית הזה, שניתן, אמנם, לומר לזכותו שמעולם לא התיימר להשתייך לזרם הריאליסטי.
היות והקטעים האירוטיים שהבאתי כאן (והאמת, רוב הטקסטים שיש פה) עוסקים בדמויות הנלהבות לסקס המתואר היטב שהן עושות, לא חשבתי שלוליטה יתאים, ’תה יודע.
ובכן, המתרגם אישית, למרות שפעם, אי אז בימים, אהב מאוד את נאבוקוב בכלל ולוליטה במיוחד, מגלה היום כלפי אלה האחרונים אדישות מגונה.
על אחת כמה בעניין הסקס - אם יש תמה אירוטית בלוליטה, הרי שעיקרה סלידה עזה ממין במובנו ה, נו, אירוטי, המתחלפת במעין וריאציה תיאורטית ודהויה של מיניות אינפנטילית, המתמקדת בדולורס הייז הקטנטנה. תיאורי הסקס העציים (ואולי מוטב שהם כאלה) מוסיפים לחוסר האמינות הפסיכולוגי של הרומן-הוירטואוזי-מילולית הזה, שניתן, אמנם, לומר לזכותו שמעולם לא התיימר להשתייך לזרם הריאליסטי.
היות והקטעים האירוטיים שהבאתי כאן (והאמת, רוב הטקסטים שיש פה) עוסקים בדמויות הנלהבות לסקס המתואר היטב שהן עושות, לא חשבתי שלוליטה יתאים, ’תה יודע.
איקס. (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=106751) , 21:10 21/9/2005:
נהנתי מאד!
ספרות משובחת, כתיבה מהנה ותוכן נעים לעיניים ; )
אבל תחזור כבר לפוסטים בסווידריגאילובים!
איקס.
נהנתי מאד!
ספרות משובחת, כתיבה מהנה ותוכן נעים לעיניים ; )
אבל תחזור כבר לפוסטים בסווידריגאילובים!
איקס.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 21:49 21/9/2005:
אה, מובן מאליו. הקולטורה זה רק לעיתים נדירות - פה זה בורדל, יקירתי. בורדל!
אה, מובן מאליו. הקולטורה זה רק לעיתים נדירות - פה זה בורדל, יקירתי. בורדל!
יונתן הקטן בקליפורניה הגדולה yoni@magicsoftware.com , 23:39 22/9/2005:
יופי של פוסט סווידרי.
אמנם לא כל כך ישן ולא כל כך קלאסי (האנדרסטייטמנט של השנה) אבל בספר "אבישג" של דויד שיץ יש קטעים ארוטים מהמחרמנים (לדעתי) בספרות העברית.
יופי של פוסט סווידרי.
אמנם לא כל כך ישן ולא כל כך קלאסי (האנדרסטייטמנט של השנה) אבל בספר "אבישג" של דויד שיץ יש קטעים ארוטים מהמחרמנים (לדעתי) בספרות העברית.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 11:57 23/9/2005:
תודה (-:
אני לא מכיר את הספר, אבל אם אתקל בו בהחלט קרוא אקרא.
תודה (-:
אני לא מכיר את הספר, אבל אם אתקל בו בהחלט קרוא אקרא.
tarzan , 11:36 23/9/2005:
אחלה פוסט,
אבל עם כל הכבוד לקולטורה מה עם קצת הארדקור ?
רצוי M/f cons.
מזמן לא עדכנת אחי, אני בקריז.
שבת שלום בן אדם.
אחלה פוסט,
אבל עם כל הכבוד לקולטורה מה עם קצת הארדקור ?
רצוי M/f cons.
מזמן לא עדכנת אחי, אני בקריז.
שבת שלום בן אדם.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 11:58 23/9/2005:
אני מעדכן פעם בשבוע, אחי (-: לפחות, כלומר. לפעמים יותר. אבל הסיפור הבא, שחלקו הראשון יעלה ככל הנראה מחר, יהיה דוקא mF, ולא Mf.
אני מעדכן פעם בשבוע, אחי (-: לפחות, כלומר. לפעמים יותר. אבל הסיפור הבא, שחלקו הראשון יעלה ככל הנראה מחר, יהיה דוקא mF, ולא Mf.
סרפנטינה shehrezada@gmail.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=107447) , 01:26 28/9/2005:
הגעתי מעט באיחור, אך ברצוני לומר בכל זאת - שניים היו מעולים ביותר בעיני, זה של סולז’ניצין וזה של קולדוול. כל אחד מהם נוטף דבש, התענגתי.
הגעתי מעט באיחור, אך ברצוני לומר בכל זאת - שניים היו מעולים ביותר בעיני, זה של סולז’ניצין וזה של קולדוול. כל אחד מהם נוטף דבש, התענגתי.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 17:39 28/9/2005:
לעונג רב, יקירה - גם אני אהבתי את פירור המלבושים עד שאיש לא ימצאם עוד.
לעונג רב, יקירה - גם אני אהבתי את פירור המלבושים עד שאיש לא ימצאם עוד.
נטליה אלכסייבנה (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=79699) , 20:22 7/10/2005:
מצוין. קינוח מענג לארוחת שחיתות :)
לגבי נאבוקוב, הייתי מעונינת לשמוע מדוע סר חינו בעיניך, כסופר, לא כמבקר, מסאי או כיוצר ארוטיקה (שאכן הוא לא יצר). האם קראת את כל ספריו שתורגמו לעברית?
מצוין. קינוח מענג לארוחת שחיתות :)
לגבי נאבוקוב, הייתי מעונינת לשמוע מדוע סר חינו בעיניך, כסופר, לא כמבקר, מסאי או כיוצר ארוטיקה (שאכן הוא לא יצר). האם קראת את כל ספריו שתורגמו לעברית?
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 23:01 7/10/2005:
קינוח מושחת לארוחה מושחתת. תודה, יקירה (-:
ונאבוקוב, ובכן, קשה לומר מדוע סר חינו בעיני, מה גם שיש לו חן לא מועט - נגיד, "פנין" ו"גוגול" עדיין אהובים עלי מאוד, וגם האוטוביוגרפיה, "דבר זיכרון" נדמה לי. הספרים האחרים, לעומת זאת (אלה שקראתי, כלומר, נגיד לוליטה ייאוש הזמנה לגרדום והספר הקטן ההוא על הבורגני שמתאהב בסדרנית הקולנוע הקטנה) נדמים לי, בקריאה מאוחרת - ואני אהבתי מאוד את נאבוקוב, שלא תחשבי - כמלאכותיים מעט, מסוגננים מדי ולוקים מצד הפסיכולוגיה של הדמויות (וכאן נכנסת המיניות - לא רק שהוא לא מתאר אירוטיקה היטב, הוא א-מיני, ואפילו נרתע ממין, ודמויותיו משקפות רתיעה זו - וה.ה. המקסים כשלעצמו ראשון בתור).
עם זאת, כמובן, למותר לציין שקטונתי וכו’, אין ספק שנאבוקוב נחשב לאחד מגדולי המאה וגו’, אבל אני יכול למנות בקלות עשרה סופרים בני המאה העשרים שעולים עליו בהרבה, לטעמי.
קינוח מושחת לארוחה מושחתת. תודה, יקירה (-:
ונאבוקוב, ובכן, קשה לומר מדוע סר חינו בעיני, מה גם שיש לו חן לא מועט - נגיד, "פנין" ו"גוגול" עדיין אהובים עלי מאוד, וגם האוטוביוגרפיה, "דבר זיכרון" נדמה לי. הספרים האחרים, לעומת זאת (אלה שקראתי, כלומר, נגיד לוליטה ייאוש הזמנה לגרדום והספר הקטן ההוא על הבורגני שמתאהב בסדרנית הקולנוע הקטנה) נדמים לי, בקריאה מאוחרת - ואני אהבתי מאוד את נאבוקוב, שלא תחשבי - כמלאכותיים מעט, מסוגננים מדי ולוקים מצד הפסיכולוגיה של הדמויות (וכאן נכנסת המיניות - לא רק שהוא לא מתאר אירוטיקה היטב, הוא א-מיני, ואפילו נרתע ממין, ודמויותיו משקפות רתיעה זו - וה.ה. המקסים כשלעצמו ראשון בתור).
עם זאת, כמובן, למותר לציין שקטונתי וכו’, אין ספק שנאבוקוב נחשב לאחד מגדולי המאה וגו’, אבל אני יכול למנות בקלות עשרה סופרים בני המאה העשרים שעולים עליו בהרבה, לטעמי.
