"וונדי נשמה עמוקות. "אני רוצה שתזיין אותי ובכלל לא תיקח אותי למובייל." אמרה בטון מפציר. "שפשוט תזיין אותי וזהו."
התרגומים בבלוג מכילים תיאורים אירוטיים מפורשים, גסויות וקטעים בוטים העלולים לפגוע ברגשות קוראים מסויימים. אלה מכם הממשיכים לקרוא מצהירים בעשותם כן שמלאו להם 18, ושחוקי המדינה בה הם נמצאים מתירים להם קריאת סיפורים גסים במיוחד. תהנו!
ברוכות הבאות, חתולות יפות שעורכן כקטיפה ועיניכן זוהרות - שלום, שלום - נכון, רוב מה שיעלה לכאן כבר עלה פעם שם, אבל מדי פעם יהיה עוד סיפור, כמו הסיפור הזה - ובכלל, יותר נוח.
MF, ?nc
תחנת המשטרה בגראנט - עיירה קטנה באלבאמה - היתה רחוקה מלהיות מצויידת במיטב פלאי הטכנולוגיה בשנת 1962, אבל המזגן עבד. השריף ישב בכורסתו, מתנשף מעט. מולו ישבה גברת בשנות העשרים המאוחרות שלה, וונדי סילברסטין שמה, לבושה היטב אך פרועת חולצה שכמה מכפתוריה היו קרועים. אמרת חזייתה הורודה הציצה.
"אני מבקשת," אמרה וונדי בטון תרבותי, מנומס. "אף אחד לא נפגע."
"גברתי, זו עבירה פלילית." אמר השריף ביובש. "ואנחנו לא נוהגים להתייחס בקלות דעת למעשים כאלה. הוא בן חמש עשרה."
"אבל הוא לא הגיש תלונה." היא נשמה עמוקות. "תראה. אני יודעת שקשה להאמין בזה, אבל הוא פיתה אותי. לא אני אותו."
"אני לא יכול לומר שזה מפתיע אותי," ציין השריף. "זו לא הפעם הראשונה שאני שומע שהבחור הזה... פעיל. אבל הוא בן חמש עשרה." היא השפילה מבט. "ואני לא יכול להתעלם כשאני רואה דבר כזה קורה. במגרש חניה," הוסיף בסלידה קלה, "של הקניון. בשלוש אחרי הצהריים. איזה ילד על אופניים עמד ליד האוטו והסתכל, שמת לב? בגלל זה עצרתי בעצמי לראות מה הולך. קאדילק יפה. שלך או של בעלך?"
"טוב, אני..." היא הצליבה רגליים. הוא לא הביט בירכיה. "אני לא שמתי לב. לא. אני באמת לא מאמינה איך שאני... יכולתי לעשות את זה. דבר כזה."
"את רוצה לטלפן למישהו? עורך דין? לבעלך?" הוא שם לב לטבעת עוד במגרש החניה. כשהיא עשתה ביד לכושי הזה מעל לפנים שלה. זונה מלוכלכת, חשב השריף, נטול הבעה.
"מותר לי?"
"עדיין לא עצרתי אותך. אם את רוצה, אני יכול לעצור אותך ונמשיך בתהליך. את תוכלי לדבר עם עורך דין, או עם בעלך. או עם מי שאת רוצה. לדאריל מספיקה בינתיים הסטירה שהוא קיבל ממני. אם אני צריך אותו, הוא יבוא."
"דאריל?"
"הילד שזיין אותך. את לא יודעת איך קוראים לו?"
"לא." היא השפילה עיניים לרצפה המלוכלכת. "בבקשה. אל תדבר ככה. אני לא רגילה..." היא ניסתה להשתלט על קולה. "תראה. אתה אומר שעדיין לא עצרת אותי. אני יודעת שלא הייתי בסדר. אני אף פעם לא אבוא לפה יותר אפילו. אני מבטיחה."
"אז את חושבת שאנחנו פשוט נעזוב ונשכח מזה."
"כן. בעלי. הוא ישתולל. באמת."
"הוא יבוא לשחרר אותך בערבות," אמר השריף בנועם. כלבה מלוכלכת, לא הוסיף בקול.
"כן. טוב. זה מאוד עוזר." היא בכתה כעת בגלוי. "אתה לא יכול פשוט... בסך הכל, אתה בעצמך אומר שהוא כבר עשה את זה קודם. אני באמת, חשבתי אפילו שהוא אולי סימם אותי. שתיתי קולה."
"אם את רוצה ניקח אותך לבית חולים ונבדוק. יש להם מרכז טראומה חדש," סלידתו של השריף ניכרה, "כסף פדראלי. הם יבדקו אם הוא אנס אותך והכל. את רוצה להגיש תלונה?"
"לא. אה... לא, אני לא בטוחה. אני רק מבקשת. אם אתה יכול. בבקשה ממך."
השריף שלף לוח כתיבה והתחיל לכתוב. "איפה פגשת אותו, גברת סילברסטין? בקניון?"
"הוא פגש אותי. הוא אמר לי לקנות לו קולה." היא הסמיקה מאוד, הדמעות עדיין נוצצות על לחייה. "קניתי לו."
"הוא ביקש יפה?"
"בכלל לא. הוא קרא לי כלבה."
"תקני לי קולה, כלבה?"
"בדיוק ככה. היית מאמין?" וונדי חייכה מבעד לדמעותיה. היא נראתה יפה. קצת מבולגנת אבל יפה, עם החולצה הפרופה והחצאית האלגנטית.
"אז מה הוא אמר לך?" דעתו של השריף לא הוסחה. הוא הסתכל בעיקר בלוח הכתיבה.
"תקני לי קולה, כלבה." אמרה וונדי בשקט.
"ואת קנית לו."
"כן."
"ואז?" שאל השריף, ממשיך לרשום.
"הלכתי משם והוא בא אחרי. כשהיינו לרגע לבד הוא נגע בי."
"הוא נגע בך." זונה של כושים. "ואת נתת לו."
"אני לא יכולתי לעשות כלום. אתה לא מבין."
"אני חושב שאני מבין לא רע, גברת סילברסטין. את כמובן יודעת שאשה בגילך לא אמורה לקיים יחסים עם נער צעיר. אני חושב שהגיע הזמן שנעביר את זה לפסים פורמליים." ועוד כושי כזה שחור. כמו הלילה. שרמוטה.
"לא! לא. אני מבקשת. באמת. מה אתה רוצה לדעת? אני באמת לא יכולתי לעשות כלום. הוא השעין אותי על הקיר," היה לה חם, למרות המזגן. היא הביטה בעיניו של השוטר, מייחלת להבנה. "ופשוט נגע בי איך שהוא רצה. וצחק כאילו זה שום דבר ואין בעיה. אני לא יודעת איך להסביר." היא הריחה אותו. ריח גברי של מדים ועור.
"איפה הייתם?"
"במסדרון. ליד היציאה מהקולנוע. הוא... אתה באמת צריך את כל הפרטים? הרי אתה יודע מה קרה בסוף."
"מה קרה במסדרון?" שאל השריף ללא הבעה.
"הוא הוריד לי את התחתונים." היא הביטה ישר בעיני החוקר. "הוא הוריד לי אותם. הוא פשוט הכניס את הידיים מתחת לחצאית והוריד לי אותם. וזרק אותם לפח. ואמר לי ש, שז..זונה כמוני לא צריכה תחתונים." מבטו של השריף הושפל במודגש. וונדי הצמידה את ירכיה זו לזו.
"היו לך עוד תחתונים בתיק?"
וונדי שתקה לרגע. "לא." אמרה לבסוף. "לא היו לי עוד תחתונים בתיק."
"החצאית שלך די קצרה, וונדי." בפעם הראשונה השתמש בשמה הפרטי. היא נשנקה מעט.
"כן. היא די קצרה."
"ואת בלי תחתונים."
"זה לא מרצוני."
"הוא הכריח אותך? תביני אותי, וונדי. במחוז הזה כשכושי [כאן ובכל הסיפור Nigger במקור. לא רציתי לתרגם ל"כושון"] אונס לבנה, אף אחד לא שואל יותר מדי שאלות. תיק כזה נגמר מהר. הוא עף לאנגולה [חוות כלא ידועה] ולא רואים את הפרצוף האפריקאי שלו פה יותר. בעיקר לא מריחים אותו פה יותר. האמת שדאריל נמאס עלי קצת. הוא ילד בעייתי."
"לא." נבעתה וונדי. "אני לא אעליל ככה על מישהו. בטח לא על..."
"כושי?"
"שחור," מיהרה לתקן אותו.
"את לא מהסביבה? לפי המבטא." אמר השוטר.
"לא. אנחנו מהחוף המזרחי במקור," חייכה אליו וונדי, במיטב הטון החברתי שלה. "בעלי קיבל עבודה במובייל."
"בתור?"
"עורך דין."
"אהה. וגם את...?"
"עורכת דין? לא. אני מורה."
השריף חייך ושתק, מסתכל עליה בהבעת שאלה. היא נכנעה לבסוף.
"לא. אני לא יהודיה."
"אבל ליברלית. בעד... שוויון זכויות."
"לא עשיתי את זה בגלל זה." לחשה וונדי, נכלמת עד עמקי נשמתה.
השריף גיחך, מצית לעצמו סיגריה. היא נרתעה.
"גם סיגריות מפריעות לך."
"כן."
"אבל עורך דין יהודי לא מפריע לך."
"אתה יודע, אתה לא אמור לדבר ככה," הזדקפה וונדי במושבה, דבר שפרע עוד יותר את חולצתה הסתורה ממילא.
"נכון. וונדי סילברסטין, יש לך את הזכות לשתוק. כל מה שתגידי עלול לשמש נגדך בבית המשפט..." הוא המשיך עד תום ההצהרה. וונדי המזועזעת נעצה בו עיניים נואשות. "סגרו לנו את המעצר הקטן והנחמד שהיה לנו פה, החברים הפדראליים שלך. כשאגמור לחקור אותך אני אאזוק אותך יפה יפה שלא תברחי לי פתאום, ואני אקח אותך למובייל איתי בניידת. את כל ענייני השחרור בערבות תוכלי לעשות כבר שם. זה יהיה לך הרבה יותר נוח." הוא זרח אליה.
"לא. לא. בבקשה לא." וונדי נשמעה נואשת.
"אולי הוא בכל זאת הכריח אותך קצת? לא סמים בקולה. זה לא יעבוד." עודד אותה השריף, "אבל אנחנו באמת לא אוהבים פה את דאריל. הוא עוד יאנוס לנו איזו בחורה טובה, אחת שלא שמה זין של עכבר על שוויון זכויות, תסלחי לי על הצרפתית. אחת שאם היא רואה ילד כושי מתקרב אליה אז היא סותמת ת'אף ומסתלקת כמה מהר שהיא יכולה. לא מוצצת לו את הזין השחור שלו."
וונדי בכתה.
"דאריל איים עלי בסכין שהיתה לו," דיקלם השריף, "ולכן הלכתי איתו לאוטו. אני לא זוכרת אם עברו מולנו אנשים. פחדתי כל כך. באוטו הוא דפק אותי טוב טוב, כבוד השופט. ואני בכיתי ובכיתי."
"לא... זה לא היה ככה. אני לא מוכנה להגיד את זה. בשום אופן לא. אני אהרוס לו את החיים. הוא לא עשה כלום. זו אני..." וונדי התייפחה. השריף הושיט לה קופסת ממחטות נייר.
"נמשיך. אמרת שהוא הוריד לך את התחתונים בקניון. מה קרה אז?"
"הלכתי איתו לאוטו. הוא אמר שאני צריכה לקחת אותו לאוטו שלי."
"הוא אמר, גברת סילברסטין, תקחי אותי בבקשה לרכב?"
"לא."
"ומה הוא אמר, גברת סילברסטין?"
"תקחי אותי למרצדס שלך כלבה, או ש..." היא שוב בכתה.
"גברת סילברסטין, בואי נזדרז קצת. תשמרי את הבכי לחבר מושבעים הגדול. אנחנו עדיין צריכים להגיע למובייל. או שמה?"
"סליחה. או שהוא יפשיט אותי ו.. ויזיין אותי בקניון. ככה הוא אמר." מיהרה להוסיף כמו בהתנצלות. היא באמת לא נראתה אשה מהטיפוס שיאמר "זיין". לכל היותר "שכב". סביר יותר "עשה אהבה." הירכיים שלה היו רכות. שמנתיות. החצאית עלתה כבר די גבוה. סקסית, חשב השריף. עסיסית. איזו זונה מלוכלכת.
"הלכתם למכונית?"
"כן. הוא התאכזב שזו לא מרצדס. הוא אמר לי שקדילק יש לכל סרסור והוא חשב שלסרסור של... של זונה כמוני יש כסף לקנות אוטו אירופאי."
"אבל סילברסטין לא רוצה לקנות מכונית נאצית. הוא קונה תוצרת ארצות הברית. הוא צודק בזה," הודה השריף כאילו בעל כורחו, "אבל אם הוא היה יכול בטח הוא היה קונה מרצדס בכל זאת." וונדי לא ענתה. "הוא התאכזב, את אומרת?"
"כן. הוא נתן לי... הוא הרביץ לי."
"הוא נתן לך סטירה?"
"כן. הוא סטר לי."
"בלחיים?"
"כן. בלחיים. וגם... אני חייבת להסביר הכל בפרטים?"
"בודאי. אנחנו נחקור כמובן גם את דאריל, כעד, ונוודא שלא שיקרת. במשפט ישאלו אותך שוב על מה שתגידי לי כאן היום. כך שחשוב מאוד שתגידי לי כבר עכשיו את האמת. את מבינה?"
"כן." ענתה וונדי בשקט. "אני מבינה."
"ילדה טובה. איפה עוד הוא סטר לך?"
"כאן." הצביעה וונדי על שדיה.
"בחזה?"
"כן. הוא הוציא אותם מהחולצה. ואז הוא..."
"סטר לך שם."
"כן. סטר לי בחזה."
"ואמר עוד משהו?"
"שהוא ציפה שלזונה כמוני יהיה סרסור שדואג לה קצת יותר טוב. הוא אמר את זה וצחק עלי. והוא אמר עוד דברים. אבל אני לא זוכרת."
"למה? לא היית מרוכזת?"
"באמת שלא. ממש לא. אני פחדתי מאוד. אבל אני רציתי. אני ידעתי שאני רוצה. הרחתי אותו והוא... היה לו ריח של..."
"כושי?" הציע השריף.
וונדי שתקה לרגע. "כן." אמרה לבסוף.
"תגידי את זה."
"ריח של כושי." נשימתה הפכה חטופה.
"בבית שגדלת בו גם האמינו כל כך בשוויון זכויות?"
"לא. לא כל כך."
"אבא הרשה להסתובב עם כושים?"
"לא פגשנו... שחורים."
"כושים, וונדי. בואי ננסה לשתף פעולה פה. אנחנו באלבאמה. את יודעת את זה. תתנהגי כמו בחורה טובה מאלבאמה. לא כמו זונה מניו יורק. אוקיי?"
"אוקיי. אבל אני לא מניו יורק. בוסטון."
"סילברסטין למד שם?"
"כן."
"ואת לא פגשת כושים כשגדלת."
"לא פגשתי."
"את מי לא פגשת?" המתיק השריף בנועם לשון.
"כושים." ענתה לו וונדי, מביטה ישר בעיניו. "לא פגשתי כושים."
"והכושי הזה הפליק לך בשדיים?"
"כן. חזק. נשארו סימנים."
"תראי אותם לרופא בבית המעצר, וונדי. אולי גם יצלמו אותם. בשביל המשפט. אני עדיין לא בטוח שהוא לא אנס אותך."
"אני אומרת לך שלא. אני רציתי."
"אולי את מנסה להגן עליו. אולי הוא איים עלייך. אני שריף. כתבי אישום מגיעים ממשרד התובע המחוזי. אני בא, מעיד במשפט, אוכל צלעות וחוזר הביתה לדפוק את אשתי." היא נראתה מבולבלת. "אני מתכוון להגיד שאני רק נותן להם את החומר. הם מגישים אישומים. לא אני. אישית אני מרגיש שהתובע המחוזי יאהב יותר כושי אנס משהוא יאהב שרמוטה נשואה מבוסטון שנטפלת לקטינים בקניון."
"יאהב יותר?"
"מבחינה פוליטית." הסביר השריף. "והאמת היא שגם הבחירות למשרה שלי לא רחוקות מאוד. גם אני מעדיף כושי אנס." הוסיף במאור פנים. "נורא חבל שאת מתעקשת להיות סוטה וללכת לבית סוהר. נכון?"
"אני לא יכולה..." החווירה וונדי. "אני לא יכולה בשום אופן לעשות דבר כזה." אמרה בהחלטיות. "זה כמו הכושים מסקוטבורו."
"אהה. כמוהם. את יודעת שיזיינו אותך בכלא, נכון?"
"מה?"
"אולי גברים. גם זה קורה. איזה סוהר מוצא הזדמנות. תאמיני לי שלא תרצי להתלונן עליו אחר כך. אבל אני יותר מתכוון לבנות שישבו איתך. זונות כושיות מסוממות. את יודעת שנשים בכלא לפעמים מתחרמנות ממש? אחרי איזה שנה שנתיים בלי זין?"
"מה, אתה לא... באמת?"
"לא, בצחוק. זה החוש הומור שלנו באלבאמה. אחרי שתישארי איתנו עוד כמה שנים את תכירי אותנו יותר טוב. אחרי 8 עד 12 שנה, נגיד."
"שמונה שנים של..."
"כלא, בטח. תלוי איזו עבירה זו תהיה. הוא דפק אותך, נכון? בכוס?"
"כן."
"גמרת?"
"אה, כן. כן. אני גמרתי. זה היה מרצוני, אני אומרת לך. אני מתביישת בזה וזה הדבר הכי משפיל שקרה לי בחיים ולא הייתי מתארת לי שדברים כאלה בכלל יכולים לקרות אבל זה קרה. ואני לא הולכת לשלוח אותו לבית סוהר במקומי."
השריף שתק דקה או שתיים, ואז משך בכתפיו וחייך. "את בחורה אמיצה, וונדי. חכי כאן בבקשה."
אחרי כעשרים דקות חזר ובידו פרוטוקול מודפס במכונת כתיבה, המכיל תיאור יבש של האירועים וגרסה כלשהי של עדותה כפי שנמסרה לו. הראשון בין האישומים המודגשים בראש העמוד היה אונס [בארה"ב בעילת קטינ/ה מכונה אונס סטטוטורי]. וונדי הביטה במסמך בבעתה. "מה עכשיו?"
השריף התיישב מאחורי שולחנו וחייך אליה מאוזן לאוזן.
"עכשיו אנחנו נוסעים למובייל. ימיינו אותך, יכניסו אותך לתא. נגיע קצת מאוחר לביקורים או שחרורים בערבות. אבל מחר יבוא דאדי ויוציא אותך. עוד כמה שבועות ישב חבר מושבעים גדול ויחליט אם להגיש נגדך אישומים. תאמיני לי, הם יחליטו שכן. את יודעת למה?"
"כי הם יחשבו שהתחלתי עם קטין." אמרה וונדי בשפל קול.
"לא. הם יהיו בטוחים שדאריל התחיל איתך. הם שונאים זונות של כושים."
"אה. בגלל זה."
"כן. בגלל זה. הם היו מצליפים בך בכיכר אם היו יכולים. לא יהיו כושים בחבר המושבעים הגדול. אולי אחד. זו נפה לבנה. מעבירים לפה משפטים מכל אלאבמה בגלל זה."
"אהה. אני מבינה."
"אחרי האישום אני אבוא שוב ואעצור אותך. או אולי משטרת מובייל. ייקחו אותך לבית המשפט, ושם השופט יעצור אותך עד תום ההליכים. שום ערבות. יודעת למה?"
"כי גם השופט שונא... נשים ששוכבות עם..."
"זונות של כושים."
"כן. בגלל זה?"
"כן. ואחר כך חבר מושבעים ששונא זונות של כושים ירשיע אותך, ושופט ששונא זונות של כושים יקבע מה יהיה העונש. ואז את תלכי לכלא, ותהיי הזונה של כל הכושיות והלבנות ירביצו לך בכל הזדמנות. יופי של חיים יהיו לך שם. אולי תעבדי במכבסה אפילו."
"מה אתה רוצה?" התפרצה פתאום וונדי. "למה אתה מפחיד אותי? אתה רוצה ממני משהו. לא יכול להיות שאתה סתם מתעלל. מה אתה רוצה? סקס?" דמעות זלגו על לחייה, מורחות עוד יותר את האיפור.
השריף צחק בקול. "אם אני רוצה סקס אני יכול פשוט לדפוק אותך. כאן ועכשיו." הוא החווה בסנטרו על הספה. "את זונה של כושים בלי תחתונים שחתמה הרגע על הודאה בפשע חמור. מה את חושבת יגידו לך במובייל אם תנסי להתלונן שאנסתי אותך?"
"הם לא יתייחסו." אמרה וונדי כקובעת עובדה. "לא יהיה להם אכפת."
"או שאולי תכניסי להם רעיונות. אם שמו אותך בתא בודד תדעי שהסוהרים הולכים לדפוק אותך בלילה. ואם ישימו אותך בתא עם איזה כמה כושיות, אז הן ידפקו אותך בלילה. ועכשיו? אם בא לי לזיין, את על הספה ברגע. על הריצפה. מכופפת על השירותים. מה שאני רוצה."
"אז מה אתה רוצה...?" לחשה וונדי הנבעתת, משחקת בעצבנות באמרת חצאיתה.
השריף קם ונעמד מולה, פתח בתנועה אדישה את מכנסיו והוציא את הזין. הוא אחז בה במיומנות מתורגלת היטב, יד אחת אוחזת בשיער והשניה מועכת את שדיה, והביא את פיה אל זקפתו. "תפתחי." היא פתחה. "תמצצי." היא מצצה. הוא הכניס עמוק יותר. וונדי נשנקה.
"זה שאני יכול לזיין אותך," אמר השריף, "זה בכלל לא נושא לדיון. אני יכול להעלות עלייך את כל הסגנים שלי. אני יכול להעלות עלייך רוטוויילר. מה שבא לי אני יכול לעשות לך ואת לא יכולה לעשות כלום," הוא חנק אותה שוב על הזין לפני שהמשיך, "בקשר לזה." היא מצצה כעת כמיטב יכולתה. לשונה זזה במהירות, לחייה שקועות והיא בולעת יותר ויותר בכל תנועה, משמיעה קולות חנק רמים כשכל הזיקפה נעלמה בגרונה. השריף זקר את גביניו בהפתעה ושלף את הזין שהשמיע קול כפקק היוצא מבקבוק. הוא הרים את סנטרה באצבעו והביט בעיניה. "כלום. כשמישהי מתנהגת כמוך, כמו שהתנהגת בקניון עם דאריל, אז אין לה כבר בכלל זכויות. אפשר להכניס אותה לפינה בקלות. ולזיין אותה שם. זה לא אתגר. אז מה את אומרת?" הוא חייך אליה. "שאזיין אותך לפני שניסע למובייל? אל תעני," הרים יד, "אם תגידי לא אולי דוקא יבוא לי יותר. ואם תגידי כן בצורה משכנעת, גם כן אולי יבוא לי יותר. באופן כללי אני חושב שבא לי עלייך כרגע, וונדי."
פניו היו ממש מעל פניה המורמים, מביט אליה למטה. פיו היה פעור וחוט של רוק זלג ממנו ישר אל פיה הפתוח. היא בלעה, מבטה מרותק לעיניו. "זונה מלוכלכת של כושים."
וונדי נשמה עמוקות. "אני רוצה שתזיין אותי ובכלל לא תיקח אותי למובייל." אמרה בטון מפציר. "שפשוט תזיין אותי וזהו."
הוא גיחך. "ולמה שאני אעשה דבר כזה? כי אני כל כך אוהב זונות של כושים? את חתיכת מוצצת מלוכלכת. לא רואים עלייך."
"כי אני אשתרמט בשבילך לגמרי." היא עדיין הסתכלה ישר בעיניו. "כי אני אתן לך הכל. כי אני אהיה הזונה המלוכלכת שלך. הכל, שריף. אני זונה של כושים. אז הכל. אתה יכול להשתין עלי."
"השתנתי כבר על זונות, וונדי. אני לא צריך את הרשות שלך כדי להשתין עלייך."
"אבל אני לא אאונן ואגמור כשאתה משתין עלי אם תעשה את זה בלי רשות. אני מתכוונת לזה. באמת. מה שאתה רוצה. לא רק עכשיו. לתמיד. תסריט אותי נוגעת בכוס ואומרת כמה אני אוהבת את הזין שלך. תשעבד אותי. מה שאתה רוצה. אל תיקח אותי למובייל."
השריף הרים שוב את גבותיו. "איזה כישרון טיעון. גם את עורכת דין?"
"לא," ענתה וונדי, "אני מורה בתיכון, אמרתי לך. אבל הייתי נשיאת מועדון הויכוחים בקולג'."
"מורה בתיכון..." גיחך השריף.
"אני לא... עם התלמידים? מה פתאום. לא הייתי חולמת על זה אפילו. דאריל בטח סימם אותי, אמרתי לך."
"אז אולי גם אני סיממתי אותך." השריף דחף יד בין רגליה, מפשק אותן באלימות. "את מטפטפת לי על הכיסא."
וונדי גנחה בלי שליטה, מתנשמת לפתע. "כן. אני אטפטף לך בכל מקום. תשאיר אותי לעצמך, שריף. אל תיתן אותי. אני מבטיחה לא להזדיין יותר עם כושים אף פעם. אני מצטערת שעשיתי את זה. באמת. תראה. הוא השאיר לי סימנים בציצי..." היא חלצה אותם מהמחשוף ומהחזיה. היו עליהם סימנים. "אולי גם אתה רוצה להפליק? אני יכולה להציע? אני זונה. באמת שכן. אני לא רוצה ללכת לבית סוהר. הכל אני אעשה. בבקשה. הנה, תירק לי בפה." היא פתחה. הוא ירק. היא בלעה.
"אני אלביש אותך בשמלה של בימבו מתרוממת. קטנה עלייך בשלוש מידות. אני אקח אותך לבאר שאני הולך אליו ואגיד לכולם שאת המזדיינת שלי. מורה בתיכון שעשיתי ממנה זונה. ואז אני אקח אותך לשירותים ואזיין אותך שם. שמי שישתין במשתנה יוכל לראות את הנעלי עקב האדומות שלך בחריץ שמתחת לדלת ולשמוע אותך צועקת תדפוק אותי תדפוק אותי."
"אלוהים. אתה לא יכול. טוב. כן. בסדר."
"אולי איזה חבר שלי ירצה להכנס בך בשירותים. איזה חבר או שניים. או חמישה."
"אני חייבת. אני..."
"אני חושב שבעלך באמת לא יודע להיות סרסור טוב. הוא לא מבין שבמקום להתחתן עם יהודיה טובה הוא הזדיין עם זונה מבוסטון. אחת שחטפה כבר פעם כמו כלבה."
"איך אתה יודע?"
"ממש תעלומה. על תחת כמו שלך יתנו חמישים דולר בבאר. אל תדאגי. לא בשירותים. יש לנו סידור שם עם החדר למעלה."
"בסדר."
"תפתחי רגליים בחמישים דולר לגבר?"
"כן. אני אעשה הכל. אני מתכוונת לזה. הכל."
"את תהיי זונה?"
"כן. הם יכולים גם לגמור לי בפה. אני בולעת."
"אני יודע שאת בולעת. מי הכניס לך כשהיית קטנה? אבא?"
"לא! לא, בחיים לא. מה פתאום."
"אז מי עשה ממך בולעת, וונדי-דול?"
"שכן. השכן שלנו מלמעלה."
"בת כמה היית?"
"חמש עשרה."
"הכריח?"
"לא."
"כבר אז היית זונה?"
"כנראה. כן. הוא היה עוזר לי בשיעורי בית. אבל הוא לא עשה לי שום דבר בכוח."
"קשה מאוד לאנוס אותך. את לא נותנת הזדמנות. פשוט פותחת רגליים."
"כן. אני... כן. אני מעדיפה."
"ובפנטזיות שלך? כשאת נוגעת בכוס?"
"למה אתה מתכוון בפנטזיות?"
"מכריחים או זונה כמו במציאות?"
"מכריחים."
"בפנטזיות. אבל במציאות אף פעם לא."
"אף פעם. אבל היו..."
"היו עוד מקרים שנתקעת בלי שיכריחו."
"כן. היו עוד."
"מה למשל?"
"חבר של בעלי."
"ומי עוד?"
"מישהו במסעדה. בתחנת דלק. היו."
"בכל פעם שמישהו שם עלייך יד או מדבר איתך מלוכלך את נותנת לו."
"כן. אני נותנת לו."
"זונה."
"כן. בבקשה תן לי להיות הזונה שלך. אני לא רוצה שהכושיות יכריחו אותי. אני רוצה שאתה. בבקשה."
"לא. נראה לי שאני מעדיף פשוט לדפוק אותך ואז לקחת אותך למובייל. את תעשי פרצוף יפה כשיכניסו אותך לתא. אני אבוא לראות."
"בבקשה. בבקשה לא. אני רוצה ללקק לך בתחת, שריף. לשרת אותך. אני אבוא כל יום. אני... הייתי בראיון בתיכון כאן. אני אעבוד שם ואני אבוא כל יום ואני אשרת אותך. או אם אתה רוצה אני אתפטר ואבוא להיות המזכירה שלך. אני אדפיס לך ואנקה את המשרד ואני אשאר כמה שעות נוספות שאתה רוצה ואני אזדיין איתך בבקשה ואני אבלע ואני אלקק לך בתחת ואתה יכול להשתין עלי והכל," היא בכתה בלי להתייפח, שדיה החשופים רוטטים זקורי פטמות כהות, מביטה בו מלמטה, הדמעות זולגות על לחייה. "בבקשה אל תיתן אותי."
"ככה," המהם השריף. "קומי." היא צייתה. "תתפשטי."
ואז וונדי חייכה אליו פתאום חיוך קטן מבעד לדמעותיה, בבטחון העצמי הבלתי-נכנע של אשה שיודעת שחושקים בה.
"תכריח אותי."
