"הזמנתי אותו הביתה. אמרתי לו שאני רוצה להזדיין איתו על המיטה שלי. התחננתי שיגמור בתוכי, שימלא את הכוס שלי בשפיך שלו. כשאמרתי את זה, דמיינתי את זה קורה, ואז התחלתי לגמור. האורגזמה שהיתה לי היתה כזאת חזקה, שדמיינתי שאנשים בכל הסביבה שומעים אותי צורחת."
13/08/2005 19:53:00
התרגומים בבלוג מכילים תיאורים אירוטיים מפורשים, גסויות וקטעים בוטים העלולים לפגוע ברגשות קוראים מסויימים. אלה מכם הממשיכים לקרוא מצהירים בעשותם כן שמלאו להם 18, ושחוקי המדינה בה הם נמצאים מתירים להם קריאת סיפורים גסים במיוחד. תהנו!
הנה משתרך לו ובא סיפור נוסף - של סנדיה, כותבת זימתית במיוחד שעוד תופיע ותופיע מעל דפי בלוג זה - ועוד ביום של הוריקאן מפתיע, בו גיליתי להפתעתי שאופניים מתפקדים היטב גם בכביש מוצף עד לפדאלים - ושכרגיל, אין כמו רוח משתוללת וגשם אלכסוני כדי להריץ נשים ונערות ספוגות מים עד עורן כמטורפות על פני מדרכות רטובות, והכל קופץ להן ומקפץ - אבל אל תצטערו, יקירותי. גם אני רטוב על האופניים. כמוני כמוכן.
אה, ולאלה מכן שהגיעו מהבלוג הקודם - הסיפור החדש, אלבאמה, נמצא כאן.
אה, ולאלה מכן שהגיעו מהבלוג הקודם - הסיפור החדש, אלבאמה, נמצא כאן.
MF cons? ds
שמעתי את הסירנה לפני שראיתי את האור המהבהב. הלב שלי זינק. הרגשתי את הדם קופא ניסיתי להזכר איך נהגתי. לא זכרתי כלום. היתה שם צומת... היה רמזור?
נגעתי בבלמים אינסטינקטיבית, ועכשיו כבר שמעתי את הצמיגים של השוטר חורקים על הכביש הרטוב מאחורי. זה רק נהיה יותר גרוע.
[הערת המתרגם: היות וקרה כבר שתיירים נקלעו למצבים מביכים בסיטואציה דומה, השונה מאוד מן המקובל באה"ק, אעז להניח שההקשר טעון הסבר שבלעדיו עשוי הסיפור להקרא כלא-ריאליסטי. ובכן, בארץ האפשרויות, כאשר מפעילה ניידת את הצופר והאורות, מחייב החוק את הנהג אחריו היא נוסעת לעצור בצד הדרך (בלי צעקות שוטרת ניחרות ברמקול, "מיציבושי אדומה! לעצור בצד! אחרי, אחרי הרמזור!"). בכפוף לרמת הפשיעה באיזור, עשוי השוטר לבצע כמה בדיקות מקדימות, כגון הארת המכונית והרצת מספר הרישוי במחשב, עוד לפני שיצא מרכבו. הנהג, מצידו, יושב בשקט עד לקבלת הוראות נוספות, כאשר יציאתו בזמן הלא נכון, למשל, עשויה להוביל לסצינות השלכה-על-מכסה-המנוע קולנועיות. רצוי להמנע גם מסתם חיטוטים בתיק, העלולים להיראות לעין חשדנית כחיפוש אחרי המגנום 0.44 – ככלל, כדאי לשמור על הידיים גלויות לעין ולא לעשות תנועות פתאומיות.
החקיקה הרלוונטית משתנה ממחוז למחוז, שלא לדבר על המדינות השונות, אבל יש בהחלט איזורים בהם עבירות תנועה שבארץ היו מובילות לכל היותר לקנס/נקודות/שלילה, ובמיוחד נהיגה תחת השפעת אלכוהול, עשויות לגרור מעצר ללילה (דבר שעשוי להיות מסוכן פיזית לאזרח/ית מן השורה, בבתי כלא מסויימים), פרסום לא נעים וענישה מחמירה, לעיתים עד כדי עבודות שירות ומאסרים בפועל. בהקשר זה יש להבין את תגובותיה המבועתות של הגיבורה.
כל התהליך מיוסד מחד על ההנחה המבוססת שבמכונית עשוי בכיף כיפק לשבת חניבעל לקטר שבדיוק חסרות לו אוזניים של שוטר לפשטידה, ומאידך על יחס של יראת כבוד עמוקה, גרמנית כמעט, מצד אזרחים שומרי חוק כלפי השוטר, שאיש לא יעלה בדעתו לכנות בשם כלשהו פרט לOfficer או Sir, ודאי לא "אח שלי" או "דוד". בנסיבות רגילות הייתי מתרגם את ה"מאם" של השוטר ל"גברתי" ולא ל"גברת" הפלבאי מעט, אבל היות ולא עלה בדעתי פתרון תרגומי טוב מ"אדוני" לOfficer, נותרה הגברת גברת. א.א.ס]
עצרתי בצד, הכי לאט ובזהירות שיכולתי. היינו על כביש ראשי, אבל התנועה היתה דלילה אותו ערב. השעה היתה בערך תשע. הגשם הפסיק סוף סוף. היינו כמה קילומטרים מהבית שלי.
המתנתי בעצבנות והסתכלתי במראה האחורית. לא יכולתי לראות מה קורה בתוך הניידת, אבל הזרקור האיר ישר לתוך המכונית שלי.
הושטתי יד לארנק לחפש טיקטק או מסטיק. ואז חשבתי על זה, והחזרתי את הידיים להגה.
אחרי כמה זמן השוטר יצא מהמכונית שלו והתקרב אלי. הוא היה צעיר ורזה, עם שיער בלונדיני קצר. הוא הלך בזהירות, בפסיעות מדודות, כל צעד מקרין סמכות.
קלטתי שהחלון שלי סגור ופתחתי אותו בתנועה מסורבלת.
"גברת," הוא אמר, "אני יכול לראות את הרשיון והביטוח, בבקשה?"
חטפתי את התיק שלי והתחלתי לחפש בו, מסתכלת באותה הזדמנות איפה המסטיק.
הרשיון היה בארנק, אבל לא הצלחתי למצוא את הניירות של הביטוח. או את הסוכריות שלי. או מסטיק.
"אדוני," חייכתי בעצבנות, "אני חושבת שהביטוח אצל בעלי..."
"את אמורה להשאיר עותק במכונית," הוא אמר לי בחומרה.
"כן אדוני," גמגמתי. "אני כל כך, כל כך מצטערת."
הוא הצמיד את הרשיון שלי ללוח הכתיבה שהחזיק בידו. ראיתי שהוא כותב.
"אדוני," יזמתי, "אני... אני יכולה לשאול אותך מה עשיתי?"
הוא הסתכל עלי. "את לא יודעת?" הוא שאל.
"אני... מתארת לעצמי שנסעתי מהר מדי...?" שאלתי.
הוא נענע בראשו, פנה והצביע על הכביש. "את רואה את הרמזור שם?" הנהנתי בטיפשות. "את זוכרת באיזה צבע הוא היה כשעברת אותו?" לא זכרתי. בהיתי בו. הוא הכניס את העט לכיס והניח יד על הידית של הדלת שלי. "גברת," הוא אמר, "אני עומד לבקש ממך לצאת מהמכונית."
הבטן שלי התהפכה.
"למה?" שאלתי. הקול שלי נשמע לי נורא רם.
"צאי מהרכב, גברת."
בלעתי. "אדוני, בבקשה," אמרתי לו, "בעלי מחכה לי..."
הוא פתח חלקית את הדלת. "את צריכה לצאת מהמכונית, עכשיו, מיס." הוא אמר.
שחררתי את חגורת הבטיחות שלי ושמתי רגל אחת על האדמה. "אתה בבקשה יכול לומר לי מה העניין?" הרגשתי שהמילים לא יוצאות לי ממש נכון. "אני באמת צריכה להגיע הביתה, עכשיו..."
הוא פתח את הדלת לגמרי. "צאי החוצה, גברת." היה כל מה שאמר.
בלעתי ונעמדתי רועדת. קיוויתי שאף אחד לא יראה אותי עומדת בחוץ ככה.
פתאום הרגשתי סחרחורת והייתי חייבת להשען על המכונית. הסתכלתי בו רושם משהו בפנקס. "בבקשה, אדוני," אמרתי, "אני לא שתיתי הערב..."
"אני חייב לבקש ממך לעשות כמה בדיקות," הוא השיב, והציץ בי. "אני יכול להריח את זה בנשימה שלך."
"אנ'מתכוונת," גמגמתי, "שלא שתיתי יותר מדי, רק משקה או שניים."
הרגשתי כזאת מטומטמת, להתפס בשקר כל כך טיפשי.
"כן, גברת." הוא עדיין כתב, ולא הסתכל עלי.
הייתי כל כך עצבנית. יכולתי להרגיש איך מתחילה לי היפרוונטילציה. "בבקשה," התחננתי אליו, "אני הייתי צריכה להיות בבית בשמונה. בעלי כל כך ידאג לי."
"גברת," הוא אמר, "עמדי בבקשה בין שתי המכוניות." הוא הצביע למקום שהוא רצה שאלך אליו. השפלתי את ראשי, וניסיתי ללכת לאן שהצביע. העקב שלי נתפס במשהו על הכביש. הוא ניסה לתפוס אותי כשנפלתי, אבל לא היה מספיק מהיר. נפלתי ישר על הפרצוף. החצאית והחולצה שלי נספגו בשלולית המים על האספלט.
"אוה, אלוהים," גנחתי. הרגשתי איך אני מתחילה לבכות. הוא עזר לי לקום.
הוא הושיט לי מטלית לבנה ואני ניגבתי את הפנים והידיים.
"גברת," הוא אמר כשגמרתי, "אני אבקש ממך לעשות כמה בדיקות."
"אוה, בבקשה," בכיתי, "בבקשה אל תגרום לי לעשות את זה..." הצצתי בו. "אתה לא יכול רק...?" אבל לא יכולתי להעלות בדעתי מה לבקש ממנו. רציתי כל כך פשוט ללכת הביתה. חשבתי שוב על אלה שעוברים אותנו במכוניות. כל השכונה שלי, חשבתי, עוברת בכביש הזה בדרך הביתה.
"לא גברת," הוא אמר. "את מעוכבת בחשד לנהיגה תחת השפעה. אם לא תמלאי אחרי ההנחיות שלי, אצטרך לאזוק אותך ולעצור אותך."
בלעתי. המחשבה היתה מבעתת.
אולי, חשבתי, אם אני רק אצליח בבדיקות...
"מה," גמגמתי, "מה אתה רוצה שאני אעשה?"
הוא הניח את לוח הכתיבה שלו על המכונית. הוא הראה לי. "ראש לאחור," הוא אמר. "תצמידי את העקבים. עצמי עיניים..."
הוא גרם לזה להיראות כל כך קל.
הוא ליכסן מבט אל הנעליים שלי. "את רוצה לחלוץ את נעלי העקב האלה?" הוא שאל אותי.
הסתכלתי בהן גם אני. נענעתי בראש. הכביש היה רטוב.
ניסיתי לעשות כמוהו. אבל ברגע שעצמתי עיניים התחלתי להרגיש כאילו אני נופלת. לא יכולתי לשמור על שיווי המשקל בעקבים.
"רוצה לנסות שוב?" הוא שאל.
"אדוני, זה הנעליים שלי," אמרתי לו.
"רוצה לחלוץ אותן?"
נענעתי בראש. זה ירטיב לי את הגרביים. היה מספיק גרוע שכל הצד הקדמי של השמלה שלי היה רטוב. איך אני אסביר את זה לבעלי? אסור לו לדעת שעצרו אותי ככה.
ניסיתי שוב. הפעם הצלחתי קצת יותר, אבל ידעתי שאני מתנדנדת, ולא הצלחתי לגעת באף שלי, כמו שהוא עשה.
הבנתי שזה לא הולך טוב.
הוא עצר אותי. "פקחי עיניים, בבקשה, גברת. גברת, את יכולה לראות את העט שלי?" הוא החזיק את העט בערך 20 סנטימטר מהפנים שלי. הנהנתי.
"אדוני?" שאלתי, "אדוני, איך קוראים לך?"
"סמל רובינסון," הוא השיב בקוצר רוח.
"סמל רובינ... רובינסון. אני יכולה לנסות בבקשה שוב?"
הוא נענע בראשו לשלילה.
"אדוני," אמרתי, "אני אוריד את הנעליים." הוצאתי רגל אחת מנעל העקב והנחתי אותה על הכביש הרטוב. הרגשתי בגרביים שלי נספגים מים. "אדוני, אני יכולה לנסות שוב?"
שיזדיינו הגרביים, חשבתי, הייתי חייבת לעבור את המבחנים האלה. לא יכולתי להרשות לעצמי להיעצר בשום אשמה, בטח שלא נהיגה תחת השפעה.
בסוף הוא הסתכל עלי, לתוך העיניים שלי. עמדתי עקום, רגל אחת גבוהה מהשניה. פתחתי את הפה לדבר איתו, אבל הוא הפריע. "גברת," הוא אמר, "אני רוצה שתעקבי אחרי העט הזה. תעקבי אחריו בעיניים." הסתכלתי בזה. היה קשה להתמקד עם האור של הזרקור מהמכונית שלו בעיניים שלי.
"את יכולה לראות את זה?" הוא שאל. הנהנתי בטיפשות. עדיין עמדתי עקום, רגל אחת על הכביש. המים טיפסו במעלה הגרב.
"תעקבי אחרי העט בעיניים," הוא הנחה. עקבתי אחריו כמה שיכולתי, אבל היה קשה לעשות את זה, כי הוא זז קדימה ואחורה. בסוף הוא הוריד אותו. "גברת," הוא אמר, והיה משהו בקול שלו. גועל. הרגשתי שכרגע נכשלתי בעוד בחינה.
הרגשתי כאילו האדמה עומדת להפער, ולבלוע אותי.
"גברת," הוא אמר, "יש עוד מבחן אחד שאני רוצה שתעשי."
"מה?" שאלתי. שוב, הבנתי שאני מדברת בקול רם מדי.
הוא הסתכל בכפות הרגליים שלי. "אני צריך שתנעלי את שתי הנעליים או תורידי את שתיהן, בשביל זה."
הסתכלתי למטה ללא תחושה. לא יכולתי להחליט מה יותר טוב. היה לי קר ברגל הרטובה, עכשיו. קלטתי שאני רועדת.
"אנודי," אמרתי. גיליתי שקשה לי לומר את זה אחרי שאמרתי את זה לעיתים כל כך קרובות. "אדוני, אתה יכול לומר לי מה לעשות?" הבטתי בו בתקווה.
הוא נענע בראשו ולקח את הזרוע שלי. "גברת," הוא אמר, "עכשיו אני צריך לבקש ממך להסתובב..."
הרגשתי הלם של פחד. "למה?" צעקתי, תוהה מה הוא הולך לעשות לי.
"...עוצר אותך בחשד לנהיגה תחת השפעה..." היד שלו הכאיבה לי. נרתעתי ממנו.
"לא!" אמרתי בקול. הרגשתי פאניקה. זה לא יכול לקרות לי. אני צריכה ללכת הביתה. בעלי ישתולל מכעס... "לא!" צעקתי שוב. ניסיתי להשתחרר.
הוא משך את הזרוע שלי לאחור וסובב אותי. הרגשתי איך הראש שלי הולך קדימה; ברגע הבא הייתי מכופפת על מכסה המנוע של הניידת. הרגשתי בו עומד מאחורי. נאבקתי, בוכה. "בבקשה," בכיתי, "אל תעשה לי את זה!"
הרגשתי אותו מחפש את היד השניה שלי, אבל לא נתתי לו לתפוס אותה. "בבקשה," בכיתי, "רק תן לי לדבר איתך..."
היד החופשית שלי פגעה בשלו, והוא כופף את השניה חזק יותר, עד שהכאב נורה דרך כתפי.
"בבקשה," בכיתי, "תפסיק לעשות את זה."
הוא תפס בפרק היד השני שלי. "תפסיקי להתנגד!" הוא צעק עלי.
התנשפתי מרוב מאמצים. בסוף הורדתי את הראש למטה על המכונית. המתכת היתה קרה כנגד הלחי שלי.
הרגשתי בו נאבק באזיקים. ניסיתי שוב להשתחרר, אבל הוא החזיק אותי יותר חזק.
"גברת," הוא אמר, "הרגע נוספה לך לתיק גם התנגדות למעצר..."
הוא גרר אותי והושיב אותי במכונית שלו. לוחץ על המקרופון, הוא ביקש סיוע.
ישבתי שם בוכה כשהוא הקליד במחשב הנייד שלו. הוא נגע בכפתור המצלמה שעל הדשבורד. הבנתי שהוא מקליט אותי.
בסוף הוא נאנח והסתכל עלי. "רוצה לטלפן לבעלך שיבוא לקחת את המכונית?"
נענעתי בראש והתחלתי ליילל. הוא ירצח אותי, חשבתי. אף פעם לא הרגשתי מושפלת כל כך.
הוא נאנח שוב. "אני אקרא לגרר," הוא אמר, "ותצטרכי לשלם כדי להוציא את המכונית מהמגרש."
לא יכולתי לענות לו. בלעתי. לא היה לי את הכסף. לא יהיה לי אותו עד שישלמו שוב לבעלי בשבוע הבא. ואז הבנתי משהו אחר. איך אני אצא מהכלא הלילה?
ניסיתי להפסיק לבכות. "אדוני... סמל רובינסון," אמרתי, "בבקשה, אתה חייב להבין את המצב שלי..." עצרתי את הנשימה ובלעתי. הייתי חייבת לתפוס את המבט שלו.
"בעלי," המשכתי, "הוא חושב שיש לי... בעיה. הוא איים עלי קודם... אני מפחדת שהוא יעזוב אותי. והעבודה שלי..." לא יכולתי להמשיך. האמת היתה שאסור היה לי להחמיץ אפילו יום עבודה נוסף אחד החודש.
הוא לא הסתכל בי. הוא התחיל להקליד שוב על הלפטופ שלו.
הסתכלתי בו. בלעתי. ניקיתי את הגרון. התיישבתי זקוף, או ניסיתי. קימרתי את הגב. הצצתי למטה בחזה. ראיתי את השדיים עירומים כמעט, דרך הבד הרטוב שנדבק אליהם.
"אדוני," אמרתי, "אדוני, אתה מוכן להסתכל בי?" הוא הפסיק להקליד, אבל לא הפנה את הראש. העיניים פנו אלי, בכל זאת.
התיישרתי עוד יותר. "אדוני," הורדתי רגל מרגל. "אדוני," אמרתי, "אני... אני באמת לא יכולה שיעצרו אותי עכשיו..." הסתכלתי בו. הבטתי בעיניים שלו. דחפתי את החזה עוד יותר החוצה. נשענתי לאחור ופתחתי רגליים.
הוא נגע במיקרופון. הוא ניקה את הגרון. "...סטטוס בקשה לסיוע..." שמעתי אותו אומר.
הייתי הרוסה. לא יכולתי להאמין שכרגע עשיתי את זה—הצעתי לו את עצמי, אני מתכוונת. אבל אפילו יותר גרוע, הייתי הרוסה מזה שהוא אמר לי לא.
"גברת," הוא התחיל, אבל אותו רגע שוטר אחר עצר לידינו. היה גבר יותר מבוגר, יותר כבד במכונית השניה. הוא בהה בי. הסתכלתי למטה וסגרתי רגליים. אפילו במצב שלי, הרגשתי קצת בושה. ראיתי את החזיה הנמוכה, המצוייצת שקניתי היום בבירור דרך החולצה. ויותר גרוע, הפטמות שלי יצאו ממנה. תכננתי להפתיע את בעלי כשאחזור הביתה.
"מה הבעיה, קנט?" שמעתי את המבוגר יותר צועק.
"אוה," אמר רובינסון, "היא, אמ, התנגדה קצת..." הוא פתח את הדלת שלו ויצא מהאוטו.
הבטתי בו הולך לשם, יד אחת על האקדח. הוא נשען על המכונית השניה. לא יכולתי לשמוע אותם מדברים, אבל ידעתי, כמובן שזה חייב להיות עלי. ראיתי אותו מסמן לכיוון שלי, ועצמתי עיניים. הוא השאיר את דלת הנהג פתוחה, והאור היה דלוק.
הייתי מסוחררת, ותהיתי אם אני נראית זנותית כמו שהרגשתי.
הבנתי שאני שיכורה מאוד, וחשתי בדמעות יורדות לי שוב על הלחיים. לא יכולתי לנגב את העיניים לבד. הרגשתי כל כך בודדה וחסרת ישע.
בכיתי ככה כמה זמן, מדמיינת את עצמי בכלא, בעלי מגלה את זה. מה אני אגיד לבוס שלי בעבודה?
השוטר שלי פתח את הדלת לידי. הוא חייך. הרגשתי כאילו אני הולכת להקיא. "סמל סמית יקח אותך למעצר," הוא אמר. "אני אשאר כאן עד שיבוא הגרר." נראה שהוקל לו בכנות להפטר ממני.
הוא משך אותי החוצה ושם אותי במושב האחורי של הניידת השניה, דמעות עדיין זולגות על לחיי. השוטר השני לא אמר מילה, והייתי מבויישת מדי לדבר. רובינסון סגר את הדלת, טורק אותה. "ברוך שפטרנו," הוא בטח חשב.
ניסיתי לחשוב על המצב שלי. מה אני הולכת לעשות? לא ידעתי.
הפניתי את הראש כשהניידת התחילה לנסוע. תהיתי אם הייתי צריכה לבקש מרובינסון לצלצל לבעלי, אחרי הכל. איך אני עומדת לצאת הלילה מהכלא אם אף אחד לא יודע איפה אני? ואז הבנתי שהשארתי את התיק באוטו.
"השארתי את התיק!" צעקתי. שוב, קלטתי, אני מדברת בקול רם מדי.
"סמל רובינסון יביא לך אותו," ענה השוטר המבוגר יותר, "הוא יביא אותו לכלא, או יתן אותו לבעלך..."
"לא!" צעקתי, "אל תיתן לו להתקשר אליו!" אני לא יודעת למה אמרתי את זה; פשוט חשבתי שאני זאת שאמורה להתקשר.
אבל סמל סמית לא אמר כלום. הוא התעלם ממני והמשיך לנהוג.
בסוף הצלחתי להשתלט על עצמי. הפרצוף שלי היה רטוב כולו מדמעות.
"אדוני," משכתי באף, "אני יכולה לקבל סמרטוט או משהו?"
הוא שתק לרגע. ואז: "בטח," הוא אמר. "רוצה שאעצור בצד?"
הנהנתי ללא תחושה. היתה מחיצה בין מושב הנהג למושב האחורי.
"אהה," אמרתי. "בבקשה."
הוא עצר ברחוב מגורים שקט, מתחת כמה עצים. הוא יצא ופתח את הדלת לידי. היו לו כמה טישו ביד, והוא הושיט לי אותם. בהיתי בהם, בטיפשות. אפילו ניסיתי להזיז את הידיים.
ואז הוא צחק בקול. הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא ינגב לי את הפנים.
הנהנתי. מה עוד יכולתי לעשות? הייתי יותר מדי חלשה לבקש ממנו לשחרר אותי. הרגשתי קצת טיפשית, שגבר מבוגר מנגב לי את הפנים. כמו תינוקת קטנה.
אבל באותו זמן זה כאילו גם הרגיש טוב. מצא חן בעיני כל כך שהוא קצת נחמד אלי. מלמלתי תודה, לוחצת את האף לערימת הטישו שביד שלו ונושפת.
בשגמרתי, הוא גלגל את הממחטות וזרק אותן לאנשהו. ואז הוא נשאר שם, מסתכל למטה עלי. רציתי כל כך למצוא חן בעיניו; שמחתי כשהבנתי שהוא מסתכל לי בחזה.
שאפתי. כשהוצאתי את האוויר, קצת רעדתי, וזה הקפיץ לי את השדיים.
התחלתי לומר משהו (לא זוכרת מה) אבל אז שמעתי שהוא מדבר.
"את יודעת," הוא אמר לי, "אני מרגיש קצת רע בשבילך. סמל רובינסון סיפר לי קצת... על המצב שלך."
הסתכלתי למעלה אליו, ואז הוא חייך ולא יכולתי להתאפק מלהחזיק חיוך. הרגשתי טיפה יותר טוב. שמתי לב כמה צעיר יותר הוא נראה כשהוא מחייך אלי ככה.
חייכנו כאילו אחד לשני כמה זמן, ואז הסתכלתי למטה. הסתכלתי בשמלה שלי. יכולת לראות בלי בעיות דרכה. לא פלא שהוא הסתכל.
"תקשיבי," הוא אמר. "רוצה לשבת מלפנים שנוכל לדבר?"
הנהנתי בלהיטות, והוא החזיק אותי מהזרועות לעזור לי לצאת. הוא לקח אותי והושיב אותי שוב, נוגע בי דרך השמלה. אני מודה שהידיים הגדולות החזקות שלו הרגישו טוב על הגוף שלי כשהוא נגע בי ככה. רעדתי מקור, והבגדים הרטובים נדבקו לי לשדיים. הצצתי למטה וראיתי שהפטמות שלי הזדקפו.
הוא ישב בכבדות לצידי. הוא סגר את הדלת. פתאום היה חשוך שם; רק אורות לוח המחוונים.
"בטח קר לך," הוא אמר. הוא הגביר את החימום.
זה יהיה כזה נורא? תהיתי. הוא באמת לא מכוער...
הסתובבתי בכסא, ושמתי רגל על רגל כך שאוכל לפנות אליו. קלטתי שהנעליים לא עלי, והגרביים רטובים ומלוכלכים. החצאית שלי היתה רטובה מלפנים, ואפילו התחתונים הרגישו לחים.
"תודה," אמרתי. יכולתי לשמוע את הנשימה שלי, כשהעיניים התרגלו לחושך.
"דיברתי עם קנט," הוא אמר. "אני חושב ששכנעתי אותו לא להוסיף את ההתנגדות למעצר..."
העיניים שלי התרחבו. שכחתי את זה. פתחתי את הפה לדבר, אבל שוב הוא דיבר ראשון.
"אז," הוא אמר, "זה המעצר הראשון שלך?"
פשוט קפאתי, הצורה שהוא אמר את זה גרמה לי להרגיש כל כך רע. הרגשתי איך אני מתחילה לבכות שוב.
"אם את רוצה עצה ידידותית," הוא אמר, "תתקשרי לבעלך בהזדמנות הראשונה שתהיה לך."
הוא עצר. ראיתי אותי מפנה את פניו. "הכלא באמת עמוס מדי, והצוות קטן מדי. שמעתי שלוקח להם לפחות 24 שעות לשחרר בערבות, אפילו עם עורך דין."
התייפחתי. הבנתי שאני אאבד את העבודה.
"די, די," הוא אמר. הוא הושיט יד והרגשתי איך הוא מחפש את הירך שלי. כשמצא אותה, הוא ליטף אותי שם, על הגרב ואמרת החצאית.
"את ממש רטובה," הוא אמר. אבל השאיר את היד שם.
"אין משהו..." משכתי באף, "משהו שאתה יכול..."
"אני חושש שלא." הרגשתי אצבע אחת מחליקה מתחת לחצאית.
גנחתי. "בבקשה," אמרתי, "אני אעשה הכל... כל דבר בעולם... לחזור הביתה הלילה..."
הוא הוציא את היד. "יש משהו שאני אולי יכול לעשות..."
"מה?" שאלתי. רעדתי.
"ובכן," הוא אמר, "אני מכיר את הגברת הזאת, בקדם-מעצר..."
"כן?" שאלתי. רציתי כל כך טישו, לנקות את האף.
"זו תהיה טובה בשבילי," הוא אמר. "אני לא יודע אם היא תעשה את זה."
"אבל אתה יכול לבקש," אמרתי.
"כמובן," הוא אמר. ראיתי אותו מחייך. "אני גם יכול לזייף את התוצאות של מכשיר הנשימה..."
האופן שהוא אמר את זה גרם לי לקוות טיפטיפה. "בבקשה," מילמלתי, "אדוני... אדוני, אתה יכול לעזור לי?" מתחתי את הרגליים. קיוויתי שהוא יכול לראות לי את התחתונים. הרגשתי את החצאית עולה.
הוא הסתכל למטה עלי. דיברתי לפני שהוא הספיק לדבר. "אדוני," אמרתי, "אתה מוכן לנגב לי את הפנים?"
הוא הרים את הטישו המלוכלכים, והתכופף אלי. גנחתי קצת כשהוא עשה את זה. אני לא יודעת למה. מחטתי את האף ביד שלו. הבנתי שאני באמת מגורה. הרטיבות בתחתונים שלי נהיתה יותר גרועה, ויכולתי להריח את עצמי בקור של המכונית.
כשהוא התיישב, הוא הסתכל לי בפנים. "את מבקשת ממני הרבה."
הנהנתי, רועדת. "אני יודעת," אמרתי. "אבל בבקשה, בבקשה," התחננתי אליו. מתחתי את הרגליים עוד קצת, והפרדתי אותן, ונשענתי אחורה על הדלת. "בבקשה," חשבתי, "פשוט תיקח אותי עכשיו." האזיקים חפרו לי בבשר.
אבל כשפקחתי עיניים, הוא פשוט הסתכל בי. בלעתי. "אדוני," אמרתי, "אתה לא..." גיליתי שאני לא יכולה להמשיך.
הוא עדיין נעץ בי עיניים. "אני באמת לא אמור," היה מה שהוא אמר.
לא יכולתי להאמין. הנה אני, משתרמטת לו מול העיניים, ועדיין יש לו ספקות. התחלתי לכעוס.
אבל אז הוא הושיט את היד שלו. הוא נגע בצד הפנימי של הירך שלי. עצמתי עיניים כשהוא ליטף אותי שם. "את באמת יפהפיה," הוא אמר. "עמד לי מהרגע שראיתי אותך."
נאנחתי. איכשהו שימח אותי לשמוע אותו אומר את זה. רציתי שימשיך לגעת בי כמו שהוא נוגע. כבר לא בא לי לבכות יותר.
"אין לנו הרבה זמן," הוא אמר. "אם אני לא אביא אותך צ'יקצ'ק לתחנה, מישהו עלול להתפלא איפה אני."
הנהנתי. לא היה לי ממש אכפת. רציתי שהוא ייגע בי עוד. הנעתי את האגן, מעודדת אותו. "בבקשה," לחשתי, "תיגע בי שם."
הוא החליק את היד למטה לתחתונים שלי. הוא חפן ואני גנחתי. הוא ליטף לי את הכוס בכף היד. "אני... אני..." אמרתי, אבל הוא קטע אותי.
"ששש," הוא אמר. "אני לא יכול לעשות את זה פה. אני אקח אותך למקום שאני מכיר.
נענעתי בראש, אבל הוא התעלם ממני. הרגשתי שהמכונית מתחילה שוב לזוז.
נאנחתי שוב. לא רציתי לחכות.
"זוזי קדימה," הוא אמר, ואני עשיתי את זה, למרות שפרקי הידיים שלי עדיין כאבו. החולצה היתה מורמת מעל לבטן. הרגשתי ממש חשופה ככה. עם הידיים כפותות מאחורי הגב, האגן שלי לחוץ למעלה, ואני צריכה להשאר ככה. השוקיים שלי התאמצו ורעדו מהתנוחה.
"אל תדאגי," הוא אמר, "אנחנו כמעט שם." הוא הזיז לי את התחתונים הצידה, ודחף אצבע לתוכי.
"אלוהים." נאנחתי. זה באמת הרגיש נפלא.
ראיתי כמה פנסי רחוב מלמעלה, ושמעתי מכונית. ואז הוא עצר. הוא הוציא ממני את האצבע, והשאיר אותי שוכבת ככה. "חכי פה," הוא אמר. הוא הסתכל עלי, ואז עצר. הוא הסתכל בשפתיים שלי. הוא הרים אצבע, זאת שהיתה לי בתוך הכוס. הוא קירב אותה כחוט השערה משפתי. הסתכלתי בו, והוא הסתכל בי מסתכלת בו. בסוף פתחתי את השפתיים והנחתי לו להכניס את האצבע פנימה.
אף פעם לא טעמתי את עצמי קודם.
"את אוהבת את זה," הוא אמר, ופקד עלי למצוץ. זה היה לי מוזר, למצוץ את האצבע שלו ככה, במיוחד כשחושבים איפה האצבע הזאת היתה. נענעתי בראש. אבל הוא רק חייך; הוא קלט אותי לגמרי.
"את אוהבת טעם של כוס." הוא אמר. בלעתי, אבל לא עניתי לו.
"חכי פה," הוא אמר. לא היתה לי ברירה. הוא הוציא לי את האצבע מהפה, וזה עשה צליל "פופ" קטן. הוא יצא מהרכב, ושמעתי דלת של חניה עולה למעלה.
כשהוא נכנס, הוא עצר לרגע, עם הדלת עדיין קצת פתוחה, מעריץ את הכוס שלי. הבנתי שאני מלקקת את השפתיים.
הוא נענע בראש וסגר את הדלת והסיע את המכונית פנימה.
כשגמר לסגור את הדלתות, הוא עמד מעלי, מסתכל למטה. מתחתי רגליים, אבל לא יכולתי לעשות כלום עם הידיים.
"מוכנה לקבל זין?" הוא שאל. הוא שילב ידיים על החזה.
אני זוכרת שחשבתי: "מה יקרה אם אני אגיד לך לא...?" אבל האמת שהראש שלי התחיל להנהן אפילו לפני שהוא גמר לשאול. הגוף שלי בגד בי שוב; ידעתי שהוא הולך לקרוע ממני את הבדל האחרון של כבוד עצמי שעוד נשאר לי.
הוא תפס אותי בגסות מהכתפיים וגרר אותי מהמושב. הגב שלי היה מופנה אליו. הרגשתי צריבה בזרועות ובאמות היד, איפה שהן התחככו בכסא.
הוא העביר יד סביב המותניים שלי. "איך ימצא חן בעינייך שאזיין אותך," הוא שאל, "כולך קשורה ככה?"
נשפתי, והרגשתי רטט בין הרגלים, דגדוג בבטן. לא יכולתי להאמין שבאמת הרגשתי ככה.
הוא הוריד את הידיים לירכיים שלי ומשך את החצאית למעלה. "את ילדה מאוד, מאוד מלוכלכת," הוא אמר. "ידעתי את זה כשראיתי אותך." הוא השאיר את הידיים מעל לגומיות של הגרביים, על הבשר העירום של הירדיים שלי. הוא הצמיד אותי אליו. יכולתי להרגיש את האקדח שלו על התחת שלי.
"את זנזונת מלוכלכת," הוא אמר. יכולתי להרגיש את הנשימה שלו על הצואר. הנהנתי, אפילו שהוא לא ביקש ממני.
"את רצית את זה," הוא אמר. "את יודעת שזה נכון." לא יכולתי לענות לו, אבל אני יודעת שהוא ידע את התשובה.
הוא הוריד לי את הגרביים, ואז את התחתונים והחצאית.
"תסתובבי," הוא אמר. עשיתי את זה, כמעט נופלת על הגרביים שלי, מסובבות לי סביב הקרסוליים, מסתבכות עם התחתונים, והחצאית.
הוא הסתכל בי בהתפעלות, והרגשתי איך אני מתחילה להסמיק. הרגשתי כל כך עירומה וחשופה. ואז הוא הרים לי את החולצה למעלה, למעלה מעל לשדיים שלי, והעביר יד סביבי ופתח את החזיה. הרגשתי את התג המתכתי הקר שעל החזה שלו מתחכך לי בשד. מצאתי את עצמי תוהה מה יקרה לבגדים שלי, זרוקים על רצפת הבטון המלוכלכת.
הוא הסתכל בי שוב בהתפעלות ואני יכולה לתאר לי איך נראיתי, פרקי הידיים שלי באזיקים מאחורי הגב, החצאית והתחתונים על הקרסוליים, והחולצה מעל לשדיים. הנשימה שלי היתה כבדה.
"בבקשה," לחשתי, "בבקשה תמהר."
היה שם קר. אפילו יותר קר מבמכונית.
"תחזיקי מעמד," הוא אמר, והלך והביא מצלמה. העיניים שלי התרחבו, אבל לא ניסיתי לעצור אותו. עמדתי שם מתנשפת כשהסתכלתי בו מצלם אותי. איכשהו הידיעה שיהיה לו את זה; שתמיד תהיה לו את התמונת עירום הזאת שלי, חירמנה אותי אפילו עוד יותר.
"בבקשה," אמרתי, "בבקשה תפסיק לצלם." אבל הוא התעלם ממני וצילם עוד, פוקד עלי לפתוח את הפה, וללקק את השפתיים בשבילו.
ואז הוא אמר לי להתכופף על המכסה מנוע של הניידת.
אפילו לא ראיתי אותו, עדיין. בעירום, אני מתכוונת. והייתי מודאגת, מודאגת בקשר לגודל. לא הייתי עם אף אחד חוץ מבעלי, מאז ליל הנישואים שלנו. וידעתי שהוא לא הולך להיות עדין איתי.
ירדתי על הברכיים. באינסטינקט שאלתי אם אני יכולה לראות את זה קודם. הוא חייך אלי. "בסדר," הוא אמר, והוציא את החגורה.
הוא היסס, החגורה ביד שלו. "אני רוצה לשמוע אותך מתחננת לזה." הוא אמר.
שאפתי אוויר, ואז שמעתי את עצמי מתחננת שיתן לי למצוץ לו.
"עכשיו תגידי לי שאת שרמוטה."
על הברכיים ככה, עירומה, באזיקים, מחכה למצוץ זין, ידעתי שזה לא צריך לשנות, אבל היה יותר קשה משחשבתי להגיד את זה.
"אני שרמוטה."
הוא הושיט יד וליטף לי את הציצים, ואז את הפנים.
הבטון נשך לי בברכיים. "בבקשה," אמרתי, "תוציא אותו שאני אוכל לראות אותו."
"אני אוהב לראות אותך ככה," הוא אמר, "את נראית כל כך סקסית על הברכיים." הוא הושיט יד מאחורי ולקח את המצלמה מהמכונית וצילם עוד תמונה. ואז הוא הוריד את הרוכסן, וראיתי את זה בפעם הראשונה, וראיתי שצדקתי. אני לא יודעת להגיד כמה גדול הוא היה, אבל הוא היה הרבה יותר גדול מכל מה שנכנס לתוכי אי פעם.
"נו," הוא אמר. "אמרת שאת רוצה."
הוא שם יד מאחורי הראש שלי, ונתתי לו להטות אותו לפנים. כשנשמתי על הזין שלו, ראיתי שטיפת שפיך כבר התחילה להווצר שם. בלעתי ואז לקחתי אותו בפה.
בגלל זה אני לא אוהבת לעשות את זה לבעלי, חשבתי, כי אני שונאת את הטעם של זרע בפה שלי.
מתחתי את הלסתות כמה שיכולתי, ועטפתי את השיניים בשפתיים, וניסיתי מציצה קטנה. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו מחייך למטה אלי, ודמיינתי איך אני נראית. מצצתי שוב, והפעם הזרע נגע לי בלשון. תהיתי אם הוא יצלם עוד תמונה, עם הזין בתוך הפה שלי. יכולתי להכניס רק את הקצה לפה. הוא ליטף לי את הפנים.
"את נראית כל כך סקסית ככה," הוא אמר. זה היה מוזר, לקבל מחמאות על זה שאני מתנהגת כמו זונה, אבל מצאתי את עצמי מצטערת שאני לא יכולה לחייך אליו חזרה.
"תוציאי אותו," הוא אמר, "ותלקקי אותי. תרטיבי אותי." הוא עצר. "את רוצה שאני אצלם עוד תמונה?"
לא יכולתי לענות, אבל המשכתי למצוץ לו את הזין, מסתכלת למעלה אליו. לא יודעת למה זה חירמן אותי. הוא ליטף לי את הלחי, ואז לקח את המצלמה, וכיוון אותה לפרצוף שלי. כשהפלאש התפוצץ, ליבי החסיר פעימה. הרמתי את הפה מהזין.
"אני מוכנה," אמרתי. רציתי להוסיף "בשבילך שתזיין אותי," אבל רק הסתכלתי למעלה אליו, בפה פתוח.
הוא העניק ללחי שלי סטירה ידידותית קטנה. "אני יודע שאת מוכנה," הוא אמר. "קומי."
כשראה שאני לא יכולה לקום, הוא משך אותי על רגלי בגסות. הוא מעך לי את הציצים, ושם לי יד בין הרגליים.
"אף פעם לא הרגשתי אשה," הוא אמר, "שרטובה למטה כמוך." גנחתי. ידעתי שזו האמת. יכולתי להרגיש איך אני מטפטפת על הירכיים.
הוא חיבק אותי קרוב, ודחף לי אצבע במעלה הכוס.
"תגידי לי כמה את אוהבת את זה," הוא אמר.
הוא נשם לי בפרצוף. "פאק. תזיין אותי," אמרתי. "אתה יודע שאני אוהבת."
הוא נתן לי דחיפה קטנה, כך כמעט כשלתי, ואז הורה לי להתכופף על המכסה מנוע של הניידת שלו.
קרטעתי לשם ועשיתי מה שאמר לי.
חיכיתי לו ככה, חשופה וחסרת ישע לחלוטין, מכופפת באזיקים, הכוס העירום שלי מטפטף על הירכיים. לא יכולתי להאמין כמה מחורמנת הרגשתי, מחכה לגבר שיזיין אותי כשיבוא לו. רציתי אותו בתוך הכוס שלי. ורציתי שהוא יקרא לי בשם ההוא.
"את יפהפיה," הוא אמר.
הזזתי את הירכיים בשבילו. הידקתי את הלסתות. אני זוכרת שחשבתי כמה זה משפיל שהוא רואה כמה אני נהנית מזה.
בסוף הרגשתי אותו נוגע בי. הוא נגע בעגלגלות של התחת שלי. זזתי שוב. לא יכולתי לעצור בעצמי.
"אני יכול," הוא שאל, "אני יכול להפליק לך?"
הרגשתי את כל הגוף רועד. למה הוא שאל אותי את זה? נשכתי את השפתיים. ידעתי שקולי בטח יבגוד בי אם אענה לו. אבל ידעתי שהוא יכול לשמוע איך אני נושמת; שהוא יכול לראות את הכוס מטפטף; הוא לא היה צריך לנחש איך אני מרגישה.
הרגשתי את הירכיים שלי זזות שוב, ואני מניחה שהוא לקח את זה בתור תשובה. הוא הפליק לי בתחת.
קפצתי, אבל אני לא יכולה לתאר את התחושות שעברו בי כשכף היד שלו נחתה עלי ככה. גבר מפליק לי. גבר שאני לא מכירה. שוטר. אף אחד לא הפליק לי אף פעם, אפילו לא בעלי.
הוא הרביץ לי כמה פעמים, אבל לא יכולתי להעמיד פנים שאני לא אוהבת את זה. אני לא יכולה להגיד שזה לא גרם לי לגנוח. אפילו כשהוא הרביץ חזק יותר.
בסוף צעקתי, "תפסיק!"
הסתכלתי הצידה. יכולתי לראות אותו מזיע. "בבקשה," אמרתי, "תכניס את הזין שלך לתוכי." סובבתי את הפנים ממנו. "בבקשה, בבקשה," התחננתי. "תזיין אותי עכשיו." הנעתי את האגן. אם רק, חשבתי, היו מזיינים אותי במקום אחר, לא על המתכת הקרה של הניידת.
הרגשתי את הזין שלו, אז, נכנס לתוך הכוס. אפילו רטובה כמו שהייתי, לשניה חשבתי שזה הולך לכאוב. אבל הוא גנח, והרגשתי אותו דוחף, וזה החליק פנימה לתוך הפתח שלי. צעקתי.
"אוה, אלוהים," נאנחתי, "אוה אלוהים!"
ואז התחלתי גם אני לדבר מלוכלך. "תקרא לי כוס!" אמרתי לו "תקרא לי הזונה שלך!" הרגשתי כאילו אני אשבר לחתיכות. לא יכולתי להאמין כמה נעים זה.
הוא שאל אותי אם אני אוהבת מכות בתחת, ומלמלתי שכן. הוא הבטיח לי להשתמש בחגורה בפעם הבאה.
נענעתי בראש, אבל הזין שלו נכנס עמוק יותר לתוכי, ופתאום קיוויתי שהוא יעשה את זה. אף פעם לא הייתי עם גבר שהתנהג איתי ככה, זיין אותי בלי שיהיה אכפת לו איך אני מרגישה, או התייחס אלי כמו לזונה. אף פעם אפילו לא דמיינתי את זה.
הוא הפסיק להדחף לתוכי, והצמיד אותי למכונית, והשאיר אותי שם.
"תגידי לי," הוא אמר, "כמה את אוהבת את זה... תגידי לי!" הוא עצר, ואני עצרתי את נשימתי. "תגידי לי," הוא אמר, נשען קדימה. "תגידי לי," הוא נשף, "או שאני אזיין לך את התחת."
גנחתי. "אוה, אלוהים," נאנחתי, "אוה אלוהים!" הרגשתי כאילו אני תיכף גומרת. באותו רגע הייתי גם נותנת לו לעשות את זה. הייתי נותנת לו לזיין לי את התחת. אבל רציתי אותו בתוך הכוס.
"בבקשה תגמור בתוכי," נאנחתי, "בבקשה תזיין אותי עד שתגמור!"
הוא גנח, והרגשתי אותו דוחף אפילו עוד יותר פנימה. זו היתה תחושה מערערת בטחון, להפתח ככה. לא יכולתי להאמין כמה עמוק הוא נכנס.
הוא אמר לי שאני הזונה שלו, הכוס הקטן שלו, השפחה שלו.
"כן!" נשפתי, "כן!" הוא התחיל להוציא את זה החוצה ממני, וניסיתי לזוז, לדחוף את עצמי עליו, אבל הוא החזיק אותי במקום.
"את אוהבת להזדיין," הוא אמר. הוא שאל אותי אם הזדיינתי פעם עם בעלי ככה.
אמרתי לו "לא!" אמרתי לו שהוא היחיד.
ואז הוא התחיל להחליק אותו לתוכי שוב, ובפעם הראשונה רציתי שהידיים שלי יהיו חופשיות. רציתי למעוך את השדיים שלי, או לגעת בעצמי במקום שהוא נכנס לתוכו.
נאנחתי כשהוא נגע במקום הזה שוב, עמוק עמוק בתחתית הכוס שלי. "תזיין אותי יותר חזק," הפצרתי בו, "תזיין אותי חזק!"
הוא עצר, נשאר שם. "את באמת רוצה שאני אעשה את זה?"
"כן," נשפתי. "תעשה שיכאב!" הוא אסף את השיער שלי ביד. הוא משך את הראש אחורה. זה כאב.
"תזיין אותי! תזיין אותי!" בכיתי, והוא התחיל להניע את האגן. ההרגשה שזה נתן לי, המתיחה והמשיכה, כן, אפילו הכאב בפרקי הידיים ובראש—זה היה בלתי ניתן לתיאור. הרגשתי גלי עונג קורנים לי מהכוס. התחלתי למלמל שטויות. אמרתי לו "אתה יכול לזיין אותי איך שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה."
הזמנתי אותו הביתה. אמרתי לו שאני רוצה להזדיין איתו על המיטה שלי. התחננתי שיגמור בתוכי, שימלא את הכוס שלי בשפיך שלו. כשאמרתי את זה, דמיינתי את זה קורה, ואז התחלתי לגמור. האורגזמה שהיתה לי היתה כזאת חזקה, שדמיינתי שאנשים בכל הסביבה שומעים אותי צורחת.
בטח גם הוא גמר אז, כי הרגשתי אותו יוצא ממני כשעדיין נרגעתי. שכבתי שם קצת, עדיין גונחת ומתפתלת על הניידת.
הוא עזר לי לקום ופקד עלי להתלבש.
בדרך לתחנת המשטרה, אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. הוא רשם משהו על כרטיס, בכל זאת, כשעצרנו בצומת. בלי להסתכל לי בפנים, הוא הרים לי את החצאית ודחף את זה לתחתונים שלי. הנייר הנוקשה הרגיש מוזר שם, לחוץ לבשר שלי.
שוחררתי שעה אחר כך. אפילו לא הייתי צריכה לפגוש עורך דין, או להיות מובאת בפני שופט.
"המכונה אמרה שאת לא שיכורה," אמר השומר. הוא הסתכל עלי קצת מוזר. תיארתי לי שהוא רואה כמה קשה לי ללכת. חייכתי.
צלצלתי לבעלי, ואמרתי לו שהיתה לי תאונה; שחברה שלי, הנהגת המיועדת, התנגשה במכונית אחרת.
כשהגעתי הביתה, נישקתי את בעלי, ואז בלעתי, חושבת איפה הפה שלי היה. הוא אמר לי שהוא מאוכזב מזה שהשתכרתי, "אבל אני שמח," הוא אמר, "שלא ניסית לנהוג." נתתי לו לנשק אותי חזרה.
הוא אמר לי שהוא היה מודאג, ושהוא שמח שלא קרה לי כלום. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו שגם אני אוהבת אותו. אבל כשהרגשתי את הידיים שלו מלטפות לי את הגב התחמקתי, חושבת על הזרע שעדיין שוחה בתוכי.
כשהגעתי לחדר האמבטיה, התפשטתי במהירות. פתחתי את הברז והסתכלתי באדים מתחילים למלא את החדר. ואז הצצתי למטה, וראיתי את הכרטיס, על הרצפה. הרמתי אותו. הוא היה לח, ורטוב. הדיו נמרחה.
עיינתי בו. בהיתי בו. ואז קלטתי שאני נוגעת בעצמי, ביד השניה.
נשפתי אוויר. לא יכולתי להאמין כמה שונה אני מרגישה.
תגובות מישראבלוג:
סרפנטינה shehrezada@gmail.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=107447) , 20:49 13/8/2005:סיפור טוב.אני לא החמאתי לך בבקשת האישור, אבל אני חושבת שאתה יודע כבר מה אני חושבת עליך.
(-:
(-:
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 21:23 13/8/2005:תודה, גם אני אהבתי אותו. (-: בכלל כותבת יפה, הסנדיה הזאת.ועצם העובדה שאת, יקירתי, מבקשת אישור להכנס, ויותר מזה - גם קוראת - היא המחמאה הטובה מכולן, לטעמי האישי.
אנה , 15:07 14/8/2005:אווווו, המון תודה שאתה מתחשב בנשמות הרכות שביננו ומספק גם סיפורים כאלה מידי פעם.וגם אני פיספסתי את הקטע עם המחמאות, במיוחד על תרגומים כמו סכיפול ומיני רוסיות. הם כל כך נאמנים למקור.
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 16:43 14/8/2005:נאמנות למקור תמיד היתה נר לרגלי, והמון בבקשה - אשתדל לדאוג לנשמות הרכות גם בעתיד. יש לי חיבה עמוקה לרכוּת. עמוקה מני ים, בעצם.
golum (מין: נקבה) thanksgod@walla.co.il , 13:12 17/8/2005:
עכשיו התגובות בסדר, תודה ששאלת...
עכשיו התגובות בסדר, תודה ששאלת...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 03:55 18/8/2005:לעונג.
רחם פרגייה (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=124024) , 21:13 17/8/2005:
השראה כרגיל... אני במיטה.צ’או..
השראה כרגיל... אני במיטה.צ’או..
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 03:55 18/8/2005:במיטה, מלאת השראה, מה רע?צ’או במבינה.
פטאל , 23:01 18/1/2006:
"הבטון נשך לי בברכיים"- עוד נגיעה יפה של המתרגם המוכשר :)אה, וגם את השני שלה, "סמי", אהבתי מאוד מאוד.
"הבטון נשך לי בברכיים"- עוד נגיעה יפה של המתרגם המוכשר :)אה, וגם את השני שלה, "סמי", אהבתי מאוד מאוד.
