"היא עמדה, יחפה, הפטמות קצת רומזות שהן שם, מחזיקה כוס מים, מסתכלת עלי בחזרה. השתיקה התארכה. אני צריך לעזוב את זה, חשבתי. היא קמה מהמיטה לטפל בתינוק בוכה. אני צריך לחזור לספה שלי עם הראש הכואב. אבל לא חזרתי. במקום זה עשיתי צעד מהוסס לכיוון שלה, הושטתי יד ותפסתי את הכתפיה של הכותונת על הכתף הימנית. החלקתי את הכתפיה על הכתף ונתתי לה ליפול על הזרוע"
26/10/2004 20:20:00
התרגומים בבלוג מכילים תיאורים אירוטיים מפורשים, גסויות וקטעים בוטים העלולים לפגוע ברגשות קוראים מסויימים. אלה מכם הממשיכים לקרוא מצהירים בעשותם כן שמלאו להם 18, ושחוקי המדינה בה הם נמצאים מתירים להם קריאת סיפורים גסים במיוחד. תהנו!
MF cons
התעוררתי ולא ידעתי איפה אני. שום דבר לא נראה מוכר חוץ מהסחרחורת. שתיתי שוב יותר מדי; איבדתי את ההכרה; הייתי מחוק. לא, חכו, התחלתי לזכור. ביקרתי אצל חבר שלי ג'ק. התיישבתי. הייתי על הספה בבית שלו. לעזאזל. עשיתי את זה שוב. למה אני לא יכול ללמוד לשתות כמו בן אדם נורמלי? משהו העיר אותי מהשינה. התרכזתי ושמעתי דלת נסגרת בנקישה. זה היה משהו כזה, אולי דלת נפתחת. לא, מישהו צעק. תינוק. התינוק של ג'ק. זה נשמע הגיוני. ישבתי על הספה, מתעורר בהדרגה. האור נדלק במטבח ועכשיו ראיתי מספיק כדי לזהות את הסביבה שלי. הבית של ג'ק. התעלפתי שוב. לעזאזל. מתי אני אלמד?
שמעתי מישהו במטבח. נאנחתי וקמתי. אופס, לא ממש יציב. הרגשתי שאני צריך להתנצל וכמה שיותר מהר יותר טוב. הוא היה אחלה בן אדם, ג'ק. לא ראיתי אותו שלוש שנים וזאת לא היתה צורה, להתעלף לו ככה על הספה. דידיתי לדלת של המטבח.
אשתו של ג'ק עמדה ליד הכיור, עם הגב אלי. היא היתה נהדרת, פיונה. לא פגשתי אותה לפני הערב שעבר והיא היתה מותק. הם היו אחלה זוג. השתעלתי בעדינות. היא הסתובבה במהירות, מופתעת. היא לבשה מין כותונת לילה בצבע ורוד/בז'/משמש שהגיעה קצת מתחת לברכיים. היו לה כתפיות רחבות. השדיים הבולטים שלה נתלו יפה וראו קצת פטמות דרך הבד הדק והמבריק. "פיטר," היא אמרה בהקלה. "הפחדת אותי לרגע."
"התעוררתי בסביבה שאני לא מכיר," אמרתי. "מצטער. ההתנהגות שלי בלתי נסבלת."
"נרדמת," היא אמרה. "כבר היה מאוחר בין כה וכה והלכנו למיטה." היא חייכה פתאום. היא היתה מותק. "זו לא בעיה. אל תדאג."
עמדתי והסתכלתי עליה. היא היתה ממש חמודה, כבדה מלמעלה כזאת. יחפה בכותונת לילה שלה, השיער הכהה נופל לה ברכות על הכתפיים. היתה לה כוס מים ביד. מים. חשבתי שזה יהיה חכם לשתות קצת מים בעצמי כשאמרתי משהו שלא התכוונתי להגיד אותו. "אמרתי לך בערב שאת חמודה?"
היא חייכה בעצבנות. "לא שזכור לי."
"אז הייתי צריך להגיד, כי את חמודה."
עמדתי והסתכלתי עליה. היא עמדה, יחפה, הפטמות קצת רומזות שהן שם, מחזיקה כוס מים, מסתכלת עלי בחזרה. השתיקה התארכה. אני צריך לעזוב את זה, חשבתי. היא קמה מהמיטה לטפל בתינוק בוכה. אני צריך לחזור לספה שלי עם הראש הכואב. אבל לא חזרתי. במקום זה עשיתי צעד מהוסס לכיוון שלה, הושטתי יד ותפסתי את הכתפיה של הכותונת על הכתף הימנית שלה. החלקתי את הכתפיה על הכתף ונתתי לה ליפול על הזרוע.
הכותונת נפלה הצידה ונעצרה בחלק העליון של החזה שלה. היא עמדה בשקט, מסתכלת עלי, בעיניים גדולות. היא הסתכלה למטה על החזה שלה, והתנועה גרמה לכותונת ליפול עוד, חושפת את הקימור של השד ואת החריץ בינו ובין השני. היא הרימה את העיניים והסתכלה עלי שוב. היא נראתה המומה, לא בטוחה, מבולבלת. שמעתי אותה נושמת. אני חושב שהכותונת נתלתה לה על הפטמה, כי פתאום היא נפלה עד המותניים. השד המלא והגדול שלה עלה וירד בשקט יחד עם הנשימות. הפטמה היתה בולטת ואדמדמה. כשהסתכלתי היא גדלה עוד והתעבתה. שוב היא הסתכלה על עצמה, ואז הרימה את המבט אלי. היא נראתה נדהמת. לא יודעת מה לעשות.
מרותק לאיך שהיא נראית ולהתלבטות שלה, הושטתי יד ומשכתי את הכתפיה השמאלית מעל הכתף. האפקטים הגרוויטציוניים השתנו והפעם הכותונת נפלה ישר למטה, חושפת לגמרי את שני השדיים שלה. היא הזיזה את היד החופשית שלה ותפסה את הכותונת על הבטן, לא נותנת לה ליפול לגמרי. היא התנשמה בכבדות. יכולתי לשמוע. היא התכופפה קצת עם התנועה של היד שלה. עכשיו, כשהסתכלתי, היא הזדקפה. השדיים שלה התרוממו, מאוזנים באופן יפהפה, זזים בעדינות, ושוב היא הסתכלה לי בעיניים.
"תעזבי." לחשתי. "תני לה ליפול."
היא הניעה את ראשה והשדיים התנדנדו קצת. "לא."
"תעשי את זה." דחקתי בה.
"לא."
לקחתי לה את המים מהיד, שתיתי אותם ושמתי את הכוס על הדלפק. לאט ובבטחון, שמתי את היד על שלה ומשכתי אותה בעדינות מהבטן. היא לא התנגדה בכלל. לאט לאט הכותונת שקעה מסביב למותניים שלה והתקפלה. ואז היא נפלה ישר במורד הרגליים. היא עמדה עירומה בבריכה של בד. הלכתי צעד אחורה והסתכלתי בגוף שלה. הבטן שלה היתה קצת מעוגלת, השיער בכוס היה כהה ומקורזל, והירכיים והרגליים שלה היו רזות על סף הכחושות. כמעט יותר מדי רזות. היא תיראה קצת כמו יונה כשהיא תתבגר, אבל הלילה לא עמדתי להתלונן.
"אלוהים," היא אמרה, מסתכלתי לתוך העיניים שלי, "מה אני עושה?" זאת היתה שאלה אמיתית. היא ביקשה ממני להסביר לה למה היא מתנהגת ככה.
"את משגעת," אמרתי. "מדהימה."
היא רעדה ככה שראו את זה. "מה אתה רוצה?"
"מה שתתני לי."
היא עצמה עיניים. "לא נראה לי שאני מצליחה להגיד לך לא." היא אמרה בקול קטן.
מעניין. "אז אני יכול לעשות לך הכל. מה שבא לי."
היא עמדה בעיניים עצומות. היא לא הגיבה. "אני מחכה לתשובה." אמרתי בעדינות.
היא פקחה עיניים. "לא ידעתי שזאת שאלה."
עוד יותר מעניין. לא צריך למרוח זמן. העפתי ממני את המכנסיים והתחתונים בכל המהירות. היא הסתכלה על הזקפה שלי, ואז שוב עלי. העיניים שלה היו גדולות והפנים חסרות הבעה. סגרתי עליה והיא הרימה את הזרועות ושמה אותן מסביב הצואר שלי, לא חזק. השתמשתי ביד שלי כדי לכוון לפתח שלה. היא היתה חלקלקה, מוכנה. נכנסתי חלק ובקלות, מכופף ברכיים כדי להתייצב. היא מילמלה משהו ושמה את הראש על הכתף שלי. סגרתי ידיים מתחת לתחת שלה, הרמתי אותה מהרצפה וקברתי את עצמי עמוק בתוכה. היא החזיקה חזק, השדיים שלה נמעכים על החזה שלי. "זה כל כך לא בסדר." היא לחשה.
הרמתי אותה החוצה מהמטבח וחזרה לספה שישנתי עליה. הנחתי אותה בזהירות על הגב ונלחצתי אליה חזק. "זה מאוד לא בסדר." היא לחשה. "ובלי קונדום."
חצי יצאתי ממנה ואז תקעתי לה שוב חזק והיא גנחה ברכות. "זה ממש לא בסדר." אמרתי. "הבעל שלך ישן, התינוק שלך ישן ואת כאן מזדיינת עם גבר שאת בקושי מכירה. זה ממש לא בסדר."
הנשימה שלה באה בפרצים. "כן." היא לחשה.
"ג'ק יכול להכנס בכל רגע ולראות אותנו." דחיפה.
"כן."
"ובלי קונדום." דחיפה.
"לא."
"ולא יהיה קונדום." דחיפה.
"לא."
"את יכולה להכנס להריון." דחיפה.
"לא. כן. אולי."
"אבל בכל זאת את רוצה את זה חזק ומהר." דחיפה. היא לא ענתה והפסקתי. היא תפסה אותי בכתפיים.
"כן." היא נשפה עלי.
זה היה מהר וחזק, ורועש. יותר מהלומות מדחיפות. היא חיבקה, התפתלה וגרגרה. היא נראתה מחוקה, מותשת. "אלוהים, מה עשיתי." היא אמרה.
"אל תתחילי עם זה, פיונה. את יודעת טוב מאוד."
"אני יודעת?"
"את יודעת. ג'ק יודע שאת אוהבת סיכונים?"
"אני לא חושבת."
"את יודעת מה אני חושב?"
"אני חייבת?"
"אני חושב שאני יכול להופיע לך בדלת מתי שאני רוצה ולעשות לך מה שבא לי."
"אלוהים, אל תגיד את זה."
"אני אולי אפילו אביא חבר."
"ישו. לא."
"יש לי את המספר שלך, מותק. רואה? את כבר שוב חרמנית."
"לא."
"בולשיט. את כן."
"כן."
זה היה שוב מהר וחזק, כמו שהיא רצתה. בבוקר אכלתי ארוחת בוקר עם המשפחה המאושרת, מתנצל על ההתנהגות שלי בלילה. "לא בעיה," אמר החבר שלי ג'ק. "תבוא לישון מתי שאתה בעיר."
"תודה," אמרתי. "אני בדרך כלל מופיע פתאום. יש לי את המספר שלך עכשיו. אף פעם אי אפשר לדעת מה יכול להיות."
פיונה עמדה ליד הכיור. ראיתי את הכתפיים שלה רועדות.
תגובות מישראבלוג:
הנץ ronny40s@yahoo.com (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=24640) , 16:49 9/11/2004:נחמד, אהבתי מאוד
ובזה סיימתי לקרוא את כל מה שכתבת/תרגמת
תודה
פטאל , 01:24 13/1/2006:
היא חתיכת אישה...
סווידריגאילוב arkady.svidrigailov@gmail.com (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947) , 02:22 13/1/2006:נכון? גם אני חושב. ויש לפוסט הזה עוד ייחוד מסויים - זה הסיפור הראשון, ממש הראשון, שעלה לבלוג הזה, אי אז בימים (-:
פטאל , 12:29 13/1/2006:בתולי ממש,עד כמה שאפשר להשתמש פה במילה הזו מבלי להשתנק מצחוק...